משנה תורה לרמב"ם ספר קניין הלכות עבדים

הלכות עבדים פרק ה

א  עבד כנעני--נקנה בחמישה דברים, וקונה את עצמו בשלושה:  נקנה בכסף, או בשטר, או בחזקה, או בחליפין, או במשיכה; וקונה את עצמו בכסף, או בשטר, או בראשי אברים.  ועבד קטן--הרי הוא כבהמה, ונקנה במשיכה כמשיכת הבהמה.  וכבר ביארנו בתחילת ספר זה, כל הדרכים שהעבדים נקנין בהן.

ב  כיצד קונה את עצמו בכסף:  כגון שנתן אחד לרבו מעות ואמר לו, על מנת שייצא עבדך בהם לחירות--כיון שקיבל הרב הכסף או שווה כסף, יצא העבד לחירות.  ואינו צריך דעת העבד--שזכות היא לו, וזכין לאדם שלא בפניו.

ג  וכן אם נתן אחד לעבד מעות ואמר לו, על מנת שתצא בהם לחירות--אם רצה האדון וקיבל המעות, יצא העבד לחירות; ואם לא רצה, לא קנה העבד המעות, שלא נתן לו, אלא על מנת שייצא בהם לחירות.  ואחד הכסף או שווה כסף, בין לקנותו בין להקנות עצמו לו.

ד  [ג] כיצד בשטר:  כתב לו על הנייר או על החרס, הרי אתה בן חורין, או הרי אתה של עצמך, או אין לי עסק בך, וכל כיוצא בעניין זה, שזה הוא גופו של גט שיחרור, ומסר לו את השטר בפני שני עדים, או שהיו העדים חתומים בו ומסרו לו בינו לבינו--הרי זה יצא לחירות, שהרי גיטו וידו באין כאחת.

ה  אמר לו שלא בכתב, הרי אתה בן חורין, הרי אתה של עצמך--אף על פי שהעיד עליו עדים בבית דין, ואף על פי שקנה מידו--עדיין לא נשתחרר:  שאין העבד יוצא לחירות, אלא בכסף או בשטר או בראשי אברים.  והכותב לשפחתו--הרי את מותרת לכל אדם, לא אמר כלום.

ו  [ד] כיצד בראשי אברים:  המכה את עבדו בכוונה, וחיסרו אחד מעשרים וארבעה אברים שאינן חוזרין--יצא לחירות, וצריך גט שיחרור.  אם כן למה לא נאמר בתורה אלא "שן" (שמות כא,כז) ו"עין" (שמות כא,כו), לדון מהן:  מה שן ועין, מומין שבגלוי ואינן חוזרין--אף כל מום שבגלוי שאינו חוזר, יצא העבד בו לחירות.

ז  אבל המסרס עבדו בביצים, או החותך לשונו--אינו יוצא לחירות, שאינן מומין שבגלוי.  וכן המפיל שן הקטן--אינו יוצא לחירות, שהרי סופו לחזור.

ח  [ה] אין יוצא בראשי אברים אלא עבדים שמלו וטבלו, שהרי ישנן במקצת מצוות; אבל עבד שהוא בגיותו, אינו יוצא בראשי אברים.

ט  ואלו הן ראשי אברים שאינן חוזרין--אצבעות ידיים ורגליים עשרים, ראשי האוזניים, וראש החוטם, וראש הגווייה, וראשי הדדין שבאישה; אבל העיניים והשיניים, הרי הן מפורשין בתורה.  [ו] הייתה לו אצבע יתרה, וחתכה--אם נספרת על גב היד, עבד יוצא בה לחירות.

י  הייתה עינו סמויה, וחטטה--עבד יוצא בה לחירות, שהרי חיסרו אבר.  והוא הדין לאחד מראשי אברים שהיה בטיל, ואינו עושה בו מלאכה--שאם חתכו, הרי חיסרו אבר ויצא לחירות.

יא  [ז] הכהו על עינו וסימאה, על אוזנו וחירשה--עבד יוצא בהן לחירות; הכהו כנגד עינו ואינו רואה, כנגד אוזנו ואינו שומע--אין עבד יוצא בהן לחירות.

יב  [ח] הכהו על עינו וחיסר מאורה, על שינו ונידנדה--אם יכול להשתמש בהם, אינו יוצא לחירות; ואם לאו, יצא לחירות.  [ט] הייתה עינו כהה וחסר מאורה, או שינו נודדת, והכהו האדון והפיל השן הנודדת, או סימה העין הכהה--אם היה משתמש בהן כבר כל שהוא, יצא לחירות; ואם לאו, לא יצא לחירות.

יג  [י] הכהו על ידו וצבת ידו, וסופה לחזור--אינו יוצא לחירות.  תלש בזקנו, ודילדל בו עצם מן הלחי--יצא לחירות, שהרי ביטל מעשה השיניים הקבועים באותו העצם.

יד  [יא] הפיל שינו או סימה עינו בלא כוונה--כגון שזרק אבן לבהמה, ונפלה בעבד והפילה שינו או חתכה אצבעו--לא יצא לחירות:  שנאמר "ואם שן עבדו או שן אמתו, יפיל" (שמות כא,כז), עד שיתכוון.  [יב] הושיט ידו למעי שפחתו, וסימה עין העובר שבמעיה--לא יצא לחירות, שהרי לא ידע דבר שיתכוון לו.

טו  [יג] היה רבו רופא, ואמר לו כחול לי עיני וסימאה, חתור לי שיני והפילה--שיחק באדון, ויצא לחירות:  שאף על פי שלא נתכוון להזיק, הרי נתכוון לנגוע באברי העבד ולסכן בהן.  ואין צריך לומר, אם הייתה עין העבד כואבת, והיה רבו אומן, ועקרה לו--שהרי יצא לחירות.

טז  [יד] המפיל שן עבדו, וסימה את עינו--הרי זה יצא לחירות בשינו, ונותן לו דמי עינו.  וכן כל כיוצא בזה.

יז  [טו] מי שחצייו עבד וחצייו בן חורין, ועבד של שני שותפין--אינו יוצא בראשי אברים, לפי שאינו מיוחד לרבו שחבל בו.  [טז] עבדי צאן ברזל--יוצאין בראשי אברים, אם חיסרן הבעל; אבל לא האישה.  ועבדי מלוג--אינן יוצאין בראשי אברים, לא אם הפילן הבעל, שהרי אין לו בהם אלא פירות, ולא אם הפילה אותן האישה, מפני שאינן מיוחדין לה.

יח  [יז] יציאת העבד בראשי אברים, נוהג בכל מקום ובכל זמן, ואין דנין בו אלא בית דין סמוכין, מפני שהוא קנס; לפיכך עבד שאמר לרבו הפלת את שיני, וסימית את עיני, והאדון אומר לא עשיתי זה--פטור:  שאם יודה מעצמו, אינו חייב להוציאו לחירות בלא עדים, שהמודה בקנס, פטור כמו שביארנו בהלכות גניבה:  שכל מודה בקנס, פטור מלשלמו.