משנה תורה לרמב"ם ספר קניין הלכות עבדים

הלכות עבדים פרק ב

א  עבד עברי שמכרוהו בית דין, נקנה בכסף; והמוכר עצמו, נקנה בכסף ובשווה כסף ובשטר.  כיצד בשטר--כותב לו על הנייר או על החרס הריני מכור לך, הריני קנוי לך, ונותן לו השטר.

ב  מכרוהו בית דין--עובד שש שנים מיום מכירתו, ובתחילת השנה השביעית שלו ייצא בן חורין.  ואם פגעה בו שנת השמיטה בכלל השש, הרי זה עובד בה; אבל אם פגעה בו שנת יובל, אפילו נמכר שנה אחת לפני היובל--הרי זה יצא לחירות, שנאמר "בשנת היובל, הזאת . . ." (ויקרא כה,יג).

ג  המוכר עצמו, יש לו למכור עצמו ליתר על שש; הרי שמכר עצמו לעשר שנים, או לעשרים שנה, ופגע בו יובל, אפילו אחר שנה--הרי זה יצא ביובל, שנאמר "עד שנת היובל, יעבוד עימך" (ויקרא כה,מ).

ד  אחד המוכר עצמו או שמכרוהו בית דין, וברח--חייב להשלים שניו; ואם פגע בו יובל, יצא לחירות.  [ה] חלה, בין שחלה שנה אחר שנה או שחלה חולאים מקוטעים--אם הכול פחות מארבע שנים, עולין לו למניין שש; אבל אם חלה ארבע--חייב להשלים כל ימי החולי, שנאמר "כשכיר כתושב" (ויקרא כה,מ).  ואם פגע בו יובל, יצא.

ה  במה דברים אמורים שמחשבין ימי החולי, בשהיה חולייו כבד, שאינו יכול לעשות מלאכה.  אבל אם לא היה חולייו כבד, אלא יכול לעשות מעשה מעט--אפילו חלה כל שש, עולין לו.

ו  המוכר עצמו לגוי--אם לא נפדה, אינו יוצא אלא ביובל:  שנאמר "ואם לא ייגאל, באלה--ויצא בשנת היובל, הוא ובניו עימו" (ויקרא כה,נד).

ז  הנמכר לגוי--אם לא השיגה ידו לגאול עצמו, קרוביו פודין אותו; והקרוב הקרוב קודם, שנאמר "או דודו או בן דודו, יגאלנו . . ." (ויקרא כה,מט).  ובית דין כופין את קרוביו לפדותו, שלא ייטמע בגויים.  לא פדוהו קרוביו, או שאין ידם משגת--מצוה ביד כל אדם מישראל לפדותו; ובין שפדוהו קרובים, בין שפדהו שאר אדם--יצא לחירות.

ח  ויש לו ללוות ולגאול עצמו מיד הגוי, וגואל לחצאין.  אבל הנמכר לישראל--אין הקרובים פודין אותו, ואינו לווה וגואל, ואינו גואל לחצאין.  אלא כיצד דינו--אם השיגה ידו ליתן כפי השנים הנותרות, נותן ויוצא; ואם לאו, לא ייצא.

ט  [ח] אחד המוכר עצמו בין לישראל בין לגוי, ואחד שמכרוהו בית דין--הרי זה מגרע פדיונו, ויוצא.  כיצד:  הרי שמכרוהו בשישים דינר, ועבד ארבע שנים, ומצאה ידו--הרי זה נותן עשרים דינר לאדוניו, וייצא לחירות.  וכן אם מכר עצמו בארבעים דינר לעשר שנים--הרי זה מגרע ארבעה דינרין לכל שנה שעבד, ונותן הנשאר כסף או שווה כסף, ויוצא.

י  וכן הנמכר לגוי--מחשב הדמים לפי השנים הנשארות עד שנת היובל, שנאמר "וחישב, עם קונהו, משנת הימכרו לו, עד שנת היובל" (ויקרא כה,נ).  כיצד:  מכר עצמו במאה ונשאר ליובל בשעת מכירה עשר שנים--מחשב עשר לכל שנה שעבד, וגורע מן הדמים; ומשיב השאר כסף, לא תבואה ולא כלים--שנאמר "כסף ממכרו" (שם):  בכסף הוא נגאל מיד הגוי, ואינו נגאל בשווה כסף.

יא  [ט] כל עבד עברי או עברייה שייצא בגרעון כסף, והבריא והוסיפו דמיו, או נשחף ופחתו דמיו--מחשבין לו להקל עליו.  כיצד:  הרי שנמכר במאה, והרי הוא עתה שווה מאתיים--אינו מחשב עם אדוניו אלא לפי מאה.  נמכר במאתיים, והרי הוא שווה מאה--מחשב עימו על פי השנים הנותרות לפי מאה.

יב  [י] הנמכר לגוי--הואיל ויש לו לגאול עצמו לחצאין כמו שביארנו, פעמים יהיה להקל ופעמים יהיה להחמיר.  כיצד להקל:  קנה אותו הגוי במאתיים, ונשחף והרי הוא עתה שווה מאה, ונתן לו חמישים חצי דמיו, והבריא והרי הוא שווה מאתיים--נותן לו מאה שהן חצי דמיו הנשאר, ויוצא.  כיצד להחמיר:  קנה אותו במאתיים, ונתן לו חצי דמיו מאה, ונשחף והרי הוא עתה שווה מאה--נותן לו חמישים שהן דמי חצייו הנשאר, ונמצא שנתן מאה וחמישים אף על פי שהוא עתה שווה מאה.

יג  [יא] הרב שמחל לעבד על הכסף שנשאר לו לעבוד כנגדו--אינו מחול, עד שיכתוב לו שטר שיחרור.  כיצד:  הרי שקנהו בשישים, ועבד שנה או שנתיים, ואמר לו שאר הדמים מחולין לך, לך לדרכך--לא נפטר משיעבודו, עד שיכתוב לו שטר.

יד  [יב] אדון שמת--אם הניח בן זכר--הרי העבד עובד את הבן עד סוף השש, או עד סוף השנים שמכר עצמו להן, או עד שיפגע בו יובל, או עד שיגרע פדיונו וייתן השאר.

טו  אבל אם לא הניח בן זכר--הרי זה יצא לחירות, ואינו עובד את הבת ולא את האח; ואין צריך לומר שאינו עובד שאר היורשין.  והנמכר לגר צדק, או לגוי--אפילו הבן אינו עובד; אלא כיון שמת האדון, יצא לחירות.

טז  נמצאת אומר שעבד עברי נקנה בכסף, או בשטר.  וקונה את עצמו בחמישה דברים--בשנים, או ביובל, או בגרעון כסף, או בשטר שיחרור, או במיתת האדון בלא בן; ובגוי או בגר, אפילו הניח בן.

יז  מצוה לומר לו צא בשעת יציאתו, ואף על פי שאם לא יאמר לו, הרי הוא יוצא בחינם, ואינו צריך שטר.  אפילו חלה והוציא עליו רבו הוצאות--אינו חייב לו כלום, שנאמר "ייצא לחופשי, חינם" (שמות כא,ב).