משנה תורה לרמב"ם ספר קניין הלכות עבדים

הלכות עבדים פרק א

א  "עבד עברי" (שמות כא,ב) האמור בתורה--זה הישראלי שמכרו אותו בית דין על כורחו, או המוכר עצמו לרצונו.  כיצד:  גנב, ואין לו לשלם את הקרן--בית דין מוכרין אותו כמו שביארנו בהלכות גניבה.

ב  ואין לך איש מישראל שמוכרין אותו בית דין אלא הגנב בלבד, ועל זה שמכרוהו בית דין הוא אומר "כי תקנה עבד עברי" (שמות כא,ב); ועליו הוא אומר במשנה תורה "כי יימכר לך אחיך העברי" (דברים טו,יב).

ג  מוכר עצמו כיצד:  ישראל שהעני ביותר--נתנה לו תורה רשות למכור את עצמו, שנאמר "וכי ימוך אחיך עימך, ונמכר לך" (ויקרא כה,לט).  ואינו רשאי למכור את עצמו ולהצניע דמיו, או לקנות בהם סחורה או כלים, או ליתנם לבעל חובו, אלא אם כן צריך לאוכלן בלבד.  ואין אדם רשאי למכור את עצמו עד שלא יישאר לו כלום, ואפילו כסות לא תישאר לו; ואחר כך ימכור עצמו.

ד  [ב] כבר ביארנו שאין האישה נמכרת בגניבתה, וכן אינה מוכרת את עצמה; ואינה קונה עבד לא עברי ולא כנעני, מפני החשד.  ואין הגר נקנה בעבד עברי--שנאמר "ושב, אל משפחתו" (ויקרא כה,מא), מי שיש לו משפחה.

ה  [ג] עבד עברי שמכרוהו בית דין--אין מוכרין אותו אלא לישראל, או לגר צדק.  וכן המוכר עצמו--אינו רשאי למכור עצמו לגוי, ואפילו לגר תושב; ואם עבר ומכר עצמו אפילו לעובד עבודה זרה, ואפילו לעבודה זרה עצמה--הרי זה מכור:  שנאמר "או לעקר, משפחת גר" (ויקרא כה,מז)--"לעקר", זה הנמכר לעבודה זרה.

ו  [ד] בא ואמר לך הריני מוכר עצמי לגויים--אין אתה זקוק לו, עד שיימכר.  אבל אחר שנמכר לגוי--אף על פי שעבר ועשה שלא כהוגן, מצוה לפדותו שלא ייטמע בהם:  שנאמר "אחרי נמכר, גאולה תהיה לו" (ויקרא כה,מח).

ז  [ה] אחד המוכר עצמו, או שמכרוהו בית דין--אינו נמכר בפרהסיה על אבן המקח, ולא בסימטה כדרך שהעבדים נמכרין:  שנאמר "לא יימכרו, ממכרת עבד" (ויקרא כה,מב), אינו נמכר אלא בצנעה ודרך כבוד.

ח  [ו] כל עבד עברי, אסור לעבוד בו בפרך.  ואיזו היא עבודת פרך--זו עבודה שאין לה קצבה, או עבודה שאינו צריך לה, אלא תהיה מחשבתו להעבידו בלבד, שלא ייבטל.

ט  מכאן אמרו חכמים שלא יאמר לו עדור תחת הגפנים עד שאבוא, שהרי לא נתן קצבה; אלא יאמר לו עדור עד שעה פלונית, או עד מקום פלוני.

י  וכן לא יאמר לו חפור מקום זה, והוא אינו צריך לו.  ואפילו להחם לו כוס של חמין, או להצן לו, והוא אינו צריך לו--אסור, ועובר עליו בלא תעשה:  שנאמר "לא תרדה בו, בפרך" (ויקרא כה,מג; ויקרא כה,מו), הא אינו עושה לו אלא דבר קצוב שהוא צריך לו.

יא  וכן הגוי שנמכר לו--אם רדה בו בפרך, הרי ישראל מצווין למונעו.  ואם הניחוהו--עוברים בלא תעשה, שנאמר "לא ירדנו בפרך, לעיניך" (ויקרא כה,נג).  ואין אנו נזקקין להיכנס לרשותו של גוי, ולבדוק אחריו שלא יעבידנו בפרך:  שנאמר "לעיניך", בזמן שאתה רואה.

יב  [ז] כל עבד עברי--אסור לישראל שקנהו להעבידו בדברים בזויים שהם מיוחדים לעשיית העבדים, כגון שיוליך אחריו כליו לבית המרחץ, או יחלוץ לו מנעליו:  שנאמר "לא תעבוד בו, עבודת עבד" (ויקרא כה,לט).  אינו נוהג בו אלא כשכיר, שנאמר "כשכיר כתושב, יהיה עימך" (ויקרא כה,מ).

יג  ומותר לספר לו שיערו, ולכבס לו כסותו, ולאפות לו עיסתו.  אבל לא יעשה אותו בלן לרבים, או ספר לרבים, או נחתום לרבים; ואם הייתה אומנותו זאת קודם שיימכר, הרי זה יעשה.  אבל רבו לא ילמדנו כתחילה מלאכה כלל; אלא אומנות שהיה בה, היא שעושה כשהיה עושה מקודם.

יד  במה דברים אמורים, בעבד עברי, מפני שנפשו שפלה במכירה.  אבל ישראל שלא נמכר--מותר להשתמש בו כעבד, שהרי אינו עושה מלאכה זו אלא ברצונו ומדעת עצמו.

טו  [ח] אנשים שאינן נוהגין כשורה, מותר לרדותן בחוזקה ולהשתעבד בהן.  מלך שגזר שכל מי שלא ייתן המס הקצוב על כל איש ואיש, ישתעבד לזה שנתן המס על ידו--הרי זה מותר להשתמש בו יותר מדיי, אבל לא כעבד; ואם אינו נוהג כשורה, מותר להשתמש בו כעבד.

טז  [ט] כל עבד עברי או אמה עברייה--חייב האדון להשוותן אליו במאכל ובמשקה בכסות ובמדור, שנאמר "כי טוב לו עימך" (דברים טו,טז):  שלא תהיה אתה אוכל פת נקייה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן על גבי התבן, אתה דר בכרך והוא דר בכפר או אתה בכפר והוא בכרך--שנאמר "ויצא, מעימך" (ויקרא כה,מא).  מכאן אמרו חכמים כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו.

יז  וחייב לנהוג בו מנהג אחווה, שנאמר "ובאחיכם בני ישראל איש באחיו" (ויקרא כה,מו).  ואף על פי כן צריך העבד לנהוג בעצמו מנהג עבדות, באותן העבודות שהוא עושה לו.

יח  [י] אין אמה עברייה נוהגת ולא עבד עברי נוהג, אלא בזמן שהיובל נוהג, בין עבד עברי שמוכר עצמו, בין זה שמכרוהו בית דין; וכבר ביארנו מתיי בטלו היובלות.