משנה תורה לרמב"ם ספר קניין הלכות שכנים

הלכות שכנים פרק יג

א  הנותן מתנה, אין בה דין בן המצר.  היה כתוב בשטר מתנה שאחריות מתנה זו על הנותן, יש בה דין בן המצר:  הואיל ויש בה אחריות, מכירה היא; ולא כתב מתנה, אלא לבטל זכות בן המצר.  וכמה נותן לו, מה שהיא שווה.

ב  אמר הלוקח כן הוא, והערמה עשינו ומכירה היא, ובכך וכך קניתיה--נשבע בנקיטת חפץ, ונוטל כדין כל השלוחין.  וייראה לי שצריך לטעון דמים שהן ראויין, או יתר מעט; אבל אם אמר על שווה מאה במאתיים קניתי, אינו נאמן.

ג  היה כתוב בשטר מתנה, וקיבלתי עליי אחריות מתנה זו שאם תצא מידו אתן לו מאתיים--נותן לו בן המצר מאתיים, ואחר כך מסלקו, ואף על פי שאינה שווה אלא מנה.

ד  החליף חצר בחצר, אין בו דין בעל המצר.  החליף חצר בבהמה או בשאר מיטלטלין--רואין דמי אותה הבהמה או אותם המיטלטלין, ונותן לו בן המצר ומסלקו; ואינו יכול לומר לו תן לי כמין שלקחתי בו, שזו הערמה היא ואינה מועלת כלום.

ה  מכר לו קרקע מעט באמצע שדהו, ואחר כך מכר לו קרקע בצד אותה שבאמצע--רואין:  אם אותו המעט שמכר לו תחילה הוא עידית או זיבורית לגבי זאת הקרקע שמכר לו באחרונה--זכה הלוקח, ואין בן המצר יכול לסלקו, שהרי הוא עצמו בן מצר הוא, מפני אותו המעט שקנה באמצע.  ואם אותו המעט כמו זאת שמכר לו בסוף בצידו--הרי זה מערים, ובן המצר מסלק אותו מן השדה שקנה בסוף.

ו  המוכר על תנאי, בין שהתנה מוכר בין שהתנה לוקח--אין בעל המצר יכול לסלקו עד שיתקיימו התנאין, ויזכה הלוקח בקרקע ולא תישאר בה עילה כלל; ואחר כך יסלק אותו.

ז  הלוקח שבנה והשביח, או סתר והפסיד--בן המצר מסלקו ונותן לו דמים הראויין לו, והרי הוא בכל מעשיו כמו השליח.  וכן אם לווה הלוקח קודם שיסלק אותו בן המצר, וסילקו בן המצר--אין בעל חוב שלו טורף מיד בן המצר.

ח  זה הוא העיקר בכל אלו הדינין:  שכל הלוקח בצד מצר חברו, הרי הוא כמו שליח לחברו, ולתקן שלחו, ולא לעוות.  לפיכך אם השביח, נוטל ההוצאה; ואם הפסיד וחפר והרס או אכל פירות, מנכין לו מן הדמים.

ט  במה דברים אמורים שמחשבין לו הפירות, בשאכלן אחר שבא בן המצר והביא מעות לסלקו.  אבל כל הפירות שאכל מקודם--שלו הוא אוכל, ואין מחשבין אותן.

י  [ח] אחד שלקח משניים שדה אחת, ובא בעל המצר לסלקו מחצייה בלבד שלקח מן האחד--אינו יכול, אלא או מסלקו מכולה או מניח כולה.  אבל המוכר קרקע לשניים--יש לבעל המצר לסלק שניהם, או לסלק לאחד ולהניח לאחד.

יא  [ט] בן המצר שבא לסלק את הלוקח, וקודם שיסלקו מכר את השדה שיש לו על המצר--איבד את זכותו.  [י] שליח שמכר, והרי הוא בעל המצר--אינו מסלק את הלוקח:  שהרי הוא מכר לו, ואין לך מחילה גדולה מזו.

יב  [יא] בעל חוב של מוכר שטרף השדה מיד בעל המצר--הרי בעל המצר חוזר ונוטל מן הלוקח שסילקו, והלוקח חוזר ונוטל מן המוכר.

יג  [יב] כל בעל חוב שטרף בחובו, יש לבעל המצר לסלקו:  לא יהיה כוח הטורף, גדול מכוח הלוקח.  ואם ירצה הנטרף ליתן הדמים שהיו חוב עליו--תחזור לו שדהו לעולם, כמו שיתבאר במקומו.

יד  [יג] קטן שהיה בן המצר, וראו בית דין שזכות היא לו--מסלקין לו את הלוקח, או ייטלו לו חלק עם שאר בעלי המצר כמו שיראו.

טו  [יד] בעל שהייתה אשתו בן המצר, הרי זה מסלק את הלוקח:  שכל נכסי אשתו ברשותו; וכל זכות שתבוא לה, זכות היא לו.  אפילו קנו מיד אשתו שמחלה בזכות זו ללוקח--אינו מועיל, אלא הבעל מסלקו.

טז  עמדה האישה מדעתה, וסילקה את הלוקח, וכן העבד שהיה נושא ונותן בנכסי אדוניו, שסילק את הלוקח--אם רצה הבעל או האדון, מקיים על ידיהן; ואם רצה, לא יקיים, ותחזור ללוקח, ויחזיר הדמים.