משנה תורה לרמב"ם ספר קניין הלכות זכייה ומתנה

הלכות זכייה ומתנה פרק יא

א  שכיב מרע שאמר נכסים אלו לבניי, אין הבנות בכלל.  היה לו בן אחד ובת אחת, או בן ובן הבן--אף על פי שאמר לבניי שהוא לשון רבים, אין נותנין אלא לבנו:  שהבן האחד נקרא בנים.

ב  שכיב מרע שאמר נכסיי לטובייה, ומת, ובא אחד ששמו טובייה, ואמר אני הוא--נוטלן.  ואם הוחזק שמו רב טובייה, אינו נוטלן; ואם היה שכיב מרע גס בו, וקורא אותו בשמו--נוטלן.

ג  באו שניים לתבוע, וכל אחד מהן מוחזק שמו טובייה--אם היה אחד תלמיד חכמים, תלמיד חכמים קודם; אין בהן תלמיד חכמים, והיה אחד מהן שכן או קרוב--הוא קודם; היה אחד שכן ואחד קרוב, השכן קודם.  שניהם קרובים או שניהם שכנים או שניהם תלמידי חכמים, יעשו הדיינין כמו שייראה להם:  כל מי שדעתן נוטה שעל זה אמר, נותנין לו.  וכן אם היו רבים.

ד  שכיב מרע שאמר נכסיי לפלוני ופלוני ופלוני--חולקין בשווה, אפילו הן מאה.  [ה] אמר נכסיי לפלוני ולבניי--פלוני נוטל מחצה, וכל בניו מחצה.  ומעשה באחד שאמר לאשתו נכסיי ליך ולבנייך; ואמרו חכמים תיטול היא מחצה, וכל הבנים מחצה.  [ו] אמר לפלוני ופלוני ובני פלוני--נוטלין בני פלוני מחצה, והשניים הראשונים מחצה.

ה  [ז] שכיב מרע שאמר יחלוק פלוני בנכסיי, ייטול מחצה.  תנו חלק לפלוני בנכסיי, ייטול אחד משישה עשר; ויש מי שהורה ייטול רביע הנכסים.

ו  [ח] שכיב מרע שאמר תנו חלק לפלוני בבור היין שיש לי, ייטול רביע היין.  אמר תנו לו בו חלק בחבית, הרי מיעט וייטול שמין היין.  אמר תנו לו בו חלק לקדירה, נוטל חלק משנים עשר מן היין.  אמר תנו לו בו חלק לטפיח, נוטל חלק משישה עשר מן היין שבבור, שהרי גילה דעתו שלחלק מועט נתכוון.  [ט] ואין גומרין מן השיעורין האלו לדין אחר.

ז  [י] שכיב מרע שאמר תיטול אשתי כאחד מן הבנים, נוטלת כאחד מבניו; ואם נולדו לו בנים אחר הצוואה--מצטרפין עם אלו שהיו בשעת הצוואה, ונוטלת חלק עם כולן.

ח  כיצד:  היו שלושה בנים בשעת הצוואה, ולאחר מכאן נולדו לו שניים--נוטלת חלק כאחד מן החמישה, שהוא שתות כל הממון.  [יא] ואינה נוטלת עימהם אלא בנכסים שהיו לו בשעת הצוואה; אבל נכסים שבאו לו אחר הצוואה, אין לה בהן חלק:  שאין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו.

ט  [יב] שכיב מרע שאמר מיטלטלין שלי לפלוני--נוטל כלי תשמישו, אבל לא חיטים ושעורים וכיוצא בהן; אמר כל מיטלטלין שלי, נוטל הכול.  [יג] והעבדים בכלל המיטלטלין; אבל לא ריחיים התחתונה וכיוצא בה, שהרי היא מחוברת בארץ.

י  [יד] אמר כל המיטלטל, נוטל אף הריחיים התחתונה וכיוצא בה.

יא  [טו] שכיב מרע שאמר נכסיי לפלוני--נוטל כל המיטלטלין וכל הקרקעות, והבגדים והעבדים והבהמה והעופות, והתפילין עם שאר ספרים:  הכול בכלל נכסים.  אבל ספר תורה, יש בו ספק אם הוא בכלל נכסים או אינו; לפיכך אם תפסו, אין מוציאין מידו.

יב  [טז] שכיב מרע שאמר תנו מאתיים זוז לפלוני בני בכורי בראוי לו--נוטלן, ונוטל בכורתו.  [יז] אמר בבכורתו, ידו על העליונה:  רצה חלק בכורה, נוטל; רצה מאתיים זוז, נוטל.  [יח] וכן אם אמר תנו מאתיים זוז לפלונית אשתי בראוי לה--נוטלתן, ונוטלת כתובתה.  ואם אמר בכתובתה, ידה על העליונה.  [יט] אמר תנו מאתיים זוז לפלוני בעל חובי בראוי לו--נוטלן, ונוטל חובו.  אמר בחובו, אין לו אלא חובו.

יג  [כ] שכיב מרע שאמר תנו ארבע מאות זוז לפלוני, ויישא בתי--הרי זה כמי שנתן לו שתי מתנות:  כל איזה שירצה מהן, ייקח; לפיכך אם רצה ליקח המעות, ולא יישא הבת--ייקח.  אבל אם אמר ייקח בתי ותנו לו ארבע מאות זוז--הרי זה תנאי, ולא יזכה במעות עד שייקח הבת.

יד  [כא] שכיב מרע שאמר תנו ארבע מאות זוז לבתי בכתובתה, או לכתובתה--אם דרך אנשי העיר להוסיף בשומת הנדוניה, ולכתוב שווה מנה במאתיים--אינה נוטלת אלא מאתיים:  שהרי לא אמר ארבע מאות זוז סתם, אלא לכתובתה; כלומר, תנו לה מה שתהיה שומתו בכתובתה ארבע מאות זוז.

טו  [כב] אמר תנו נדוניה לבתי כך וכך בגדים, וכך וכך כלים, וזלו הבגדים והכלים אחר כן--הריוח ליתומים, ונותנין לה כשער הזול.  וכן אם אמר תנו ארבע מאות זוז דמי היין לבתי, והוקיר היין--הריוח ליתומים, ונותנין לה ארבע מאות זוז בלבד.

טז  מעשה באחד שהיה יוצא בקולר, ואמר תנו לפלוני ארבע מאות זוז מיין מקום פלוני.  ואמרו חכמים ייטול ארבע מאות זוז מדמי אותו היין, שלא נתכוון זה ליתן לו מן היין משקל ארבע מאות זוז, ולא נתכוון אלא לדמים; וזה שייחדן ביין, לייפות את כוחו.

יז  ושוב מעשה באחד שמת ואמר הדקל לבתי, והניח שני חציי דקל; ואמרו חכמים תיטול השני חציים, שלזה נתכוון והם שקרא דקל.

יח  ושוב מעשה באחד שאמר תנו לפלוני בית המחזיק מאה כדין, ונמצא הבית שיש לזה המצווה מחזיק מאה ועשרים.  ואמרו חכמים זכה בבית זה, שהדברים מראין שכוונתו לזה הייתה:  שכל הנותן, בעין יפה נותן.  וכן כל כיוצא בדברים אלו.

יט  [כג] שכיב מרע שאמר תנו לבניי שקל בכל שבת, או שאמר אל תיתנו להם אלא שקל, ונמצא שאין מספיק להם אלא סלע בכל שבת--נותנים להם כל צורכן:  שלא נתכוון זה להרעיב את בניו, אלא לזרז אותם, שלא ירוויחו בהוצאה יתר מדיי.

כ  [כד] שכיב מרע שציווה ואמר אל יספדוהו, אין סופדין אותו.  אל תקברוהו מנכסיו--אין שומעין לו, שיחוס על ממון בניו, ויפיל עצמו על הציבור, שאסור להניחו בלא קבורה; אלא כופין את היורשין לקוברו מנכסיו.