משנה תורה לרמב"ם ספר קניין הלכות זכייה ומתנה

הלכות זכייה ומתנה פרק ז

א  מנהג פשוט ברוב המדינות שבזמן שיישא אדם אישה, משלחין לו ריעיו ומיודעיו מעות כדי שיתחזק בהן על ההוצאה שמוציא במשתה, ובאים אותן הריעים והמיודעים ששלחו, ואוכלין ושותין עם החתן בשבעת ימי המשתה או במקצתן:  הכול כמנהג המדינה.  ואלו המעות שמשלחין נקראין שושבינות, ואותם האנשים ששלחו אלו המעות ואוכלין ושותין עם החתן נקראים שושבינין.

ב  השושבינות אינה מתנה גמורה:  הדברים ידועים שלא שלח זה עשרה דינרין, כדי שיאכל וישתה בזוז אחד; ולא שלח אלא ודעתו שאם יישא הוא אישה, יחזור וישלח לו כמו ששלח לו.  לפיכך אם נשא זה, ולא החזיר לו השושבינות--הרי זה תובעו בדין, ומוציאה ממנו.  [ג] ואין יכול לתובעו, עד שיישא כדרך שנשא הוא.

ג  כיצד:  ראובן שנשא בתולה, ושלח לו שמעון שושבינות, ואחר כך נשא שמעון אלמנה--אינו יכול לתבוע ראובן להחזיר לו השושבינות, שהרי אומר לו איני מחזיר לך אלא בבתולה כמו שנתתה לי.  וכן אם שלח לו בנישואי אלמנה, אינו יכול לתובעו ולהחזיר לו בנישואי בתולה.

ד  עשה ראובן משתה בגלוי ובפרהסיה, ועשה שמעון בצנעה, או שעשה ראובן בצנעה, ועשה שמעון בפרהסיה--אינו יכול לתובעו, שהרי אומר לו איני עושה עימך אלא כדרך שעשית עימי.

ה  ראובן שנשא, ושלח לו שמעון שושבינות, ואכל ושתה עימו, ואחר כך נשא שמעון כנישואי ראובן עצמן, ובא ראובן ואכל ושתה עימו, או שקרא לו שמעון לאכול ולא רצה לבוא, או שהיה במדינה ושמע קול טבלה במקום שאין דרכן לקרות אחד אחד אלא כל השומע יבוא, ושמע ולא בא--חייב להחזיר השושבינות כולה:  שהרי ידע ולא בא, או קרא לו במקום שדרכן לקרות אחד אחד ולא בא.

ו  לא היה ראובן במדינה--מנכין לו דמי מה שאכל ושתה שמעון אצלו, ומחזיר שאר השושבינות.  וכן אם היה במדינה, ולא קראהו או לא הודיעו--מנכין לו; ויש לו עליו תרעומת, מפני שלא הודיעו.

ז  וכמה מנכין:  נהגו בניכוי אם דינר אחד שלח לו שמעון--אינו מחזיר לו כלום, שזה הוא דמי מה שאכל.  ואם יתר על דינר עד סלע שלח לו, מנכה לו מחצה.  מסלע ולמעלה, אומדין דעת המשלח.  [ח] ושיעור השושבינות--אם אדם חשוב הוא, מנכה לו מחצה; ואם צר עין ומדקדק בהוצאתו, אינו מנכה לו אלא שיעור מה שאכל ושתה, ומשלם לו השאר.

ח  [ט] מת שמעון קודם שיישא אישה, או שנשא ומת בתוך ימי המשתה--אין ראובן חייב להחזיר ליורשי שמעון כלום, שהרי אומר להם תנו לי שושביני ואשמח עימו.

ט  [י] לפיכך אם שמח עימו ואחר כך מת שמעון, או שקרא לו ולא בא, או שלא היה במדינה, או שלא הודיעו--הואיל ושלמו ימי המשתה ואחר כך מת שמעון, חייב ראובן להחזיר השושבינות ליורשיו:  או כולה; או בניכוי, אם לא הודיעו או לא היה עימו במדינה.

י  [יא] מת ראובן, ואחר כך נשא שמעון אישה, ושלמו ימי המשתה--מקום שנהגו לגבות השושבינות מן היורשין, כופין יורשי ראובן להחזיר בניכוי; ומקום שלא נהגו, אין היורשין משלמין כלום.

יא  [יב] מת ראובן אחר שנשא שמעון אישה ושלמו ימי המשתה--כופין את יורשיו לשלם השושבינות בכל מקום, שהרי נתחייב אביהן לשלם.  ואם כולה היה חייב לשלם, משלמין את כולה; ואם בניכוי, משלמין בניכוי.

יב  [יג] חמישה דברים נאמרו בשושבינות:  נגבית בבית דין, שאינה אלא כמו מלווה.  ואינה משתלמת אלא בעונתה כעין נישואי ראשון, שזה כמו תנאי הוא, אף על פי שלא פירש שעל דעת זו שלחה.  ואין בה משום ריבית; אפילו שלח לו דינר, והחזיר לו עשרה--מותר, שלא על מנת להוסיף לו שלח.  ואין השביעית משמטתה, שאינו יכול ליגוש אותו ולתובעו עד שיישא כדרך שנשא הוא.  ואין הבכור נוטל בה פי שניים כשתחזור ליורשין מפני שהוא ראוי, ואין הבכור נוטל בראוי כמו שיתבאר במקומו.

יג  [יד] השולח תשורה לחברו, או שנתן לו מעות כשמטה ידו, והוא ממאן ליקח, וזה נשבע שאי אפשר שלא תיקח והפציר בו עד שלקח, וכל כיוצא באלו--אף על פי שלא פירש, הרי אלו מתנה, ואינו יכול לחזור ולתבוע, עד שיפרש שהיא מלווה.

יד  [טו] וכן השולח לחברו כדי יין וכדי שמן ופירות בעת הנישואין--אינן נגבין בבית דין, מפני שהן גמילות חסדים; ולא נאמרו דיני השושבינות אלא במעות בלבד.