משנה תורה לרמב"ם ספר קניין הלכות מכירה

הלכות מכירה פרק כז

א  המוכר את הספינה--מכר את התורן, ואת הנס, ואת העגינין שלה, ואת כל המשוטין המנהיגין אותה, ואת הכבש והאסכלה שעולין בהן לספינה ויורדין עליהן, ואת בית המים שבתוכה.

ב  אבל לא מכר את הביצית, והיא הספינה הקטנה שהולכים בה על המים הקרובים ליבשה; ולא מכר את הדוגית, והיא הספינה הקטנה שצדין בה המלחים את הדגים; ולא מכר את העבדים העושין בה, ולא את המרצופין, ולא את הסחורה שבתוכה.  ובזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה, הרי כולן מכורין.

ג  [ב] המוכר את הקרון--לא מכר את הפרדות, בזמן שאינן קשורות עימו; מכר את הפרדות, לא מכר את הקרון.  מכר את הצמד, לא מכר את הבקר; מכר את הבקר, לא מכר את הצמד, ואפילו במקום שקורין מקצתן לצמד בקר.

ד  [ג] המוכר את העול, מכר את הפרה; מכר את הפרה, לא מכר את העול.  מכר את העגלה, מכר את הבקר; מכר את הבקר, לא מכר את העגלה.  ואין הדמים ראיה, בכל אלו הדברים וכיוצא בהן.

ה  [ד] וכן המוכר את החמור--מכר את המרדעת ואת האוכף, אף על פי שאינן עליו; אבל לא מכר את השק, ולא את מרכבת הנשים, אפילו היו עליו בשעת הממכר.  [ה] ואין הדמים ראיה--שאם טעה בכדי שהדעת נוטה, יש לו הוניה או ביטול מקח כדין כל מוכר ולוקח; ואם טעה בכדי שאין הדעת נוטה, לא בטל המקח, שזו מתנה נתן לו, ואין לו אלא החמור בלא שקים.  וכן כל כיוצא בזה, אין מביאין בו ראיה מן הדמים.

ו  המוכר את השפחה--מכר כלים שעליה, אפילו הם מאה; אבל לא מכר לא את השירים, ולא את הנזמים, ולא את הטבעות, ולא את הקטלאות שבצווארה.  ואם אמר לו שפחה וכל מה שעליה אני מוכר לך--אף על פי שיש עליה כלים של מאה מנה, הרי כולן מכורין.

ז  האומר לחברו שפחה מעוברת אני מוכר לך, פרה מעוברת אני מוכר לך--מכר את הוולד.  שפחה מניקה אני מוכר לך, פרה מניקה אני מוכר לך--לא מכר את הוולד; חמור מניקה אני מוכר לך--מכר את הסיח, שאין אדם קונה חמור לחולבה.

ח  האומר לחברו ראש עבד זה, או ראש חמור זה מכור לך--הרי זה מכר את חצייו; וכן הדין בכל אבר שהנשמה תלויה בו.  אמר לו יד עבד זה, או יד חמור זה מכור לך--משמנין ביניהם; וכן הדין בכל אבר שאין הנשמה תלויה בו.  אמר לו ראש פרה זו אני מוכר לך--לא מכר אלא את הראש בלבד, שהרי ראשה נמכר תמיד במטבחיים.

ט  מכר את הראש בבהמה גסה, לא מכר את הרגליים; מכר את הרגליים, לא מכר את הראש.  מכר את הקנה, לא מכר את הכבד; מכר את הכבד, לא מכר את הקנה.  אבל בבהמה דקה--המוכר את הראש, מכר את הרגליים; מכר את הרגליים, לא מכר את הראש.  מכר את הקנה, מכר את הכבד; מכר את הכבד, לא מכר את הקנה.

י  המוכר את הבור, לא מכר את מימיו; מכר אשפה, מכר את זבלה.  מכר כוורת, מכר את הדבורים; מכר שובך, מכר את היונים.

יא  אל ילוז מעיניך העיקר הגדול בדברים אלו--שהוא מנהג המדינה, והשמות הידועים בייחוד לכל דבר ודבר.  ובמקום שאין מנהג, ולא שם שהכול אומרים אותו בייחוד בלא שיתוף--הולכין אחר אלו הכללות שביארו חכמים, כמו שביארנו.