משנה תורה לרמב"ם ספר קניין הלכות מכירה

הלכות מכירה פרק טז

א  המוכר זירעוני גינה, שאין עצמן של זירעונים נאכל, לחברו, ולא צמחו--חייב באחריותן ומחזיר לו הדמים שלקח ממנו, שחזקתן לזריעה:  והוא, שלא צמחו מחמת עצמן; אבל אם לקת הארץ בברד וכיוצא בו--אינו חייב באחריותן, שמא מחמת הברד לא צמחו.  וכן כל כיוצא בזה.

ב  מכר לו זרעים הנאכלין, כגון חיטים ושעורים, וזרען, ולא צמחו--אינו חייב באחריותן:  אפילו היו זרע פשתן, שרוב בני אדם קונין אותו לזריעה--הואיל ואוכלין אותו, אינו חייב באחריות זריעתו.  ואם הודיעו שהוא קונה לזרע, חייב באחריותן.  והוא הדין לדברים הנמכרים לרפואה, ולצביעה.  וכן כל כיוצא בזה.

ג  מכאן אתה למד שהלוקח מקח מחברו, והודיעו שהוא מוליכו למדינה פלונית למוכרו שם, ואחר שהוליכו לשם נמצא בו מום--אינו יכול לומר לו החזר לי מקחי לכאן; אלא מחזיר לו את הדמים, והמוכר מיטפל להביא ממכרו או למוכרו שם.  ואפילו אבד או נגנב אחר שהודיעו, הרי הוא ברשות מוכר.

ד  אבל אם לא הודיעו שיוליכו למדינה אחרת, והוליכו ונמצא בו שם מום--הרי זה ברשות הלוקח, עד שיחזיר המקח במומו למוכר.

ה  [ד] הלוקח מקח ונמצא בו מום, ואבד אחר כך או נגנב--הרי זה ברשות לוקח, עד שיחזירו למוכר; ואם התליע ונפסד מחמת הזמן, הרי זה ברשות מוכר.  ואם היה לו להודיע המוכר, ולא הודיעו--הרי זה ברשות לוקח.

ו  [ה] המוכר שור לחברו, ונמצא נגח--יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך.  במה דברים אמורים, בשהיה הלוקח קונה לשחיטה ולחרישה; אבל אם היה ידוע שהוא קונה לחרישה בלבד, הרי זה מקח טעות וחוזר.  וכן כל כיוצא בזה.

ז  [ו] המוכר בהמה לטבח, ושחטה ונמצאת טריפה--אם נודע בוודאי שהייתה טריפה כשלקחה, הרי זה מחזיר לו את השחוטה ויחזיר המוכר את הדמים.  מכאן אתה למד שהמוכר שהיה מום בממכרו, ועשה בו הלוקח מום אחר קודם שייוודע לו המום הראשון--אם עשה דבר שדרכו לעשותו, כגון זה ששחט את הטריפה--פטור; ואם שינה, ועשה מום אחר קודם שייוודע לו המום--מחזיר המקח לבעליו, ומשלם דמי המום שעשה.

ח  [ז] קנה בגד וקרעו לעשות ממנו חלוק, ואחר כך נודע המום מחמת הקריעה--מחזיר לו את הקרעים.  תפרו, ואחר כך נודע המום--אם השביח, נוטל שבח התפירה מן המוכר.  וכן כל כיוצא בזה.

ט  [ח] המוכר קרקע לחברו, ואכל פירותיה, ולאחר זמן נראה לו בה מום--אם רצה להחזיר הקרקע לבעלים, מחזיר כל הפירות שאכל; ואם הייתה חצר ודר בה, צריך להעלות לו שכר.

י  [ט] המוכר דבר שיש בו מום שאינו נראה, ואבד המקח מחמת אותו המום--הרי זה מחזיר את הדמים.  [י] כיצד:  המוכר שור לחברו שאין לו טוחנות, והניחו הלוקח עם הבקר שלו, והיה מניח המאכל לפני כולן ואוכלין, ולא היה יודע שזה אינו אוכל עד שמת ברעב--הרי זה מחזיר לו את הנבילה, ויחזיר לו את הדמים.  וכן כל כיוצא בזה.

יא  היה המוכר ספסר שלוקח מזה ומוכר לזה, ואינו משהה המקח עימו, ולא ידע במום זה--הרי הספסר נשבע שבועת היסת שלא ידע במום זה, וייפטר:  מפני שהיה על הלוקח לבדוק השור בפני עצמו, ולהחזירו לו קודם שימות; והיה הספסר מחזירו על המוכר הראשון.  והואיל ולא עשה, הוא הפסיד על עצמו.  וכן כל כיוצא בזה.

יב  השוחט את הבכור ומכרו, ונודע שלא הראהו למומחה--מה שאכל אכל, ויחזיר לו את הדמים; והנשאר מן הבשר ביד הלקוחות--ייקבר, ויחזיר להם את הדמים.  וכן השוחט את הפרה ומכרה, ונודע שהיא טריפה--מה שאכל אכל, ויחזיר לו את הדמים; ומה שלא אכל--יחזיר הבשר לטבח, ויחזיר לו את הדמים.

יג  מכר הלוקח בשר זה של טריפה לגויים, או שהאכילו לכלבים--יחשב עם הטבח על דמי הטריפה, ויחזיר לו הטבח את המותר.  וכן כל כיוצא בזה.

יד  המוכר בשר לחברו, ונמצא בשר בכור, פירות, ונמצאו טבלים, יין, ונמצא יין נסך--מה שאכלו אכלו, ויחזיר להן את הדמים.  וכן כל המוכר דבר שאסור לאוכלו מן התורה, כך הוא דינו--בין שהיה איסורו בכרת, בין שהיה בלאו בלבד.

טו  אבל המוכר דבר שאיסור אכילתו מדברי סופרים--אם היו הפירות קיימין--מחזיר את הפירות, ונוטל את דמיו; ואם אכלן אכלן, ואין המוכר מחזיר לו כלום.  וכל איסורי הניה, בין מן התורה בין מדבריהם--מחזיר את הדמים, ואין בהן דין מכירה כלל.