משנה תורה לרמב"ם ספר קניין הלכות מכירה

הלכות מכירה פרק טו

א  המוכר לחברו במידה, או במשקל, או במניין, וטעה בכל שהוא--חוזר לעולם:  שאין הוניה אלא בדמים; אבל בחשבון, חוזר.

ב  כיצד:  מכר לו מאה אגוז בדינר, ונמצאו מאה ואחד או תשעה ותשעים--נקנה המקח ומחזיר את הטעות, ואפילו אחר כמה שנים.  וכן אם נמצאו המעות יתר או חסר מן המניין שפסקו, חוזר; ואפילו אחר שקנו מידו שלא נשאר לו אצל חברו כלום--חוזר, שקניין בטעות הוא.  וכן כל כיוצא בזה.

ג  וכן המוכר לחברו קרקע, או עבד, או בהמה, או שאר מיטלטלין, ונמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח--מחזירו אפילו אחר כמה שנים, שזה מקח טעות הוא:  והוא, שלא ישתמש במקח אחר שידע במום; אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום--הרי זה מחל, ואינו יכול להחזיר.

ד  אין מחשבין פחת המום.  אפילו מכר לו כלי שווה עשרה דינרין, ונמצא בו מום המפחיתו מדמיו איסר--מחזיר את הכלי, ואינו יכול לומר לו הא לך איסר פחת המום:  שהלוקח אומר בחפץ שלם אני רוצה.

ה  וכן אם רצה הלוקח ליקח פחת המום, הרשות ביד המוכר:  שהוא אומר לו אם תקנה אותו כמות שהוא, או טול דמים שלך ולך.

ו  [ה] כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזירין בו מקח זה, מחזירין בו; וכל שהסכימו עליו שאינו מום, הרי זה אינו מחזיר בו אלא אם פירש:  שכל הנושא ונותן סתם, על מנהג המדינה הוא סומך.

ז  [ו] כל הלוקח סתם, אינו לוקח אלא דבר השלם מכל מום.  ואם פירש המוכר ואמר, על מנת שאין אתה חוזר עליי במום--הרי זה חוזר עד שיפרש המום שיש בממכרו, וימחול הלוקח, או עד שיאמר לו כל מום שיימצא במקח זה הפוחת דמיו עד כך וכך, קיבלתי אותו:  שהמוחל צריך לידע הדבר שימחול בו ויפרש אותו, כמו המפרש בהוניה.

ח  [ז] המוכר פרה לחברו, ומנה בה מומין גלויים ומומין שאינן ניכרין, ולא היה בה מום מאותן המומין הגלויין שמנה, ונמצא בה מום מאותן שאינן ניכרין--הרי זה מקח טעות וחוזר, אף על פי שפירש המום שנמצא:  שהרי הלוקח אומר כשראיתי שאין בה אלו המומין הנראין שמנה, אמרתי כך אין בה אלו שאינן נראין שמנה, ואינו מפרש מומין אלו, אלא כדי להשביח דעתי.

ט  [ח] כיצד:  פרה זו עיוורת היא, חיגרת היא, נשכנית היא, רבצנית היא, ונמצאת נשכנית בלבד, או רבצנית--הרי זה מקח טעות.  היו בה כל המומין שמנה, אין זה מקח טעות.  וכן אם הייתה חיגרת, ונמצאת נשכנית--אף על פי שאינה עיוורת, אין זה מקח טעות.

י  [ט] הראה לו המום שיש בה, ואמר לו מום זה יש בה ומום פלוני ומום פלוני--אף על פי שאותן המומין שמנה אינן נראין, ונמצאו בה או מקצתן--אין זה מקח טעות.

יא  [י] וכן המוכר שפחה לחברו, ואמר לו חיגרת היא, גידמת היא, סומה היא, שוטה היא, נכפית היא, ולא היה בה מום מאלו המומין שמנה, ונמצאת נכפית--הרי זה מקח טעות.  וכן כל כיוצא בזה.

יב  [יא] מכאן אני אומר שהמוכר לחברו חפץ במאה דינרין, ואמר לו חפץ זה אינו שווה אלא זוז אחד, על מנת שאין לך עליי הוניה--הרי זה יש לו עליו הוניה:  שהרי זה אומר כיון שראיתי שאינו שווה זוז, ידעתי שאינו מתכוון אלא להשביח דעתי.  עד שיפרש כדי ההוניה שיש במקחו בוודאי או קרוב לה, בכדי שהדעת נוטה שהרי זה ידע בוודאי הדבר שמחל בו.  וכזה ראוי לדון.

יג  [יב] המוכר עבד או שפחה--אין הלוקח יכול להחזירו מפני מומי הנואי שאין מבטלין אותו ממלאכתו, והן הנקראין סמפון:  שאם היה סמפון זה גלוי, כבר ראהו; ואם אינו נראה כגון שומה בבשר, או נשיכת כלב, או ריח הפה או החוטם, וכיוצא בהן--הואיל ואינו מבטלו ממלאכתו, אינו מחזיר, שאין העבדים לתשמיש המיטה, אלא למלאכה.

יד  [יג] נמצא בו שחין רע, או חולי המתש את כוחו, או שהיה נכפה, או משועמם--הרי זה מום, מפני שמבטלו ממלאכתו.  וכן אם נמצאת בו צרעת וכיוצא בה מדברים אלו המגואלים--הרי זה מום, מפני שנפשו של אדם אוננת מהם; ונמצא שאינו מתעסק לו במלאכת אכילה ושתייה.

טו  וכן אם נמצא ליסטיס מזויין--הרי זה מום המאבד את כולו, מפני שהמלך תופס אותו והורגו.  וכן אם נמצא מוכתב למלכות--הרי זה מום ומחזירו, מפני שהמלך תופסו למלאכתו בכל עת שירצה.

טז  אבל אם נמצא גנב או חוטף או גונב נפשות, או בורח תמיד, או זולל וסובא, וכיוצא בדברים אלו--אינו יכול להחזיר, שכל העבדים בחזקת שיש בהן כל הדעות הרעות:  אלא אם פירש.