משנה תורה לרמב"ם ספר קניין הלכות מכירה

הלכות מכירה פרק יד

א  כבר ביארנו שהנושא ונותן באמונה, ואמר כך וכך אני משתכר--אין לו הוניה:  אפילו אמר זה לקחתי בסלע ובעשר אני מוכר, מותר.  אבל בית דין חייבין לפסוק השערים, ולהעמיד שוטרין לכך; ולא יהיה כל אחד ואחד משתכר כל מה שירצה, אלא שתות בלבד יפסקו להם בשכרם, ולא ישתכר המוכר יתר על שתות.

ב  במה דברים אמורים, בדברים שיש בהם חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות.  אבל העיקרין, כגון החמס והקושט והלבונה וכיוצא בהן--אין פוסקין להם שער, אלא ישתכר המשתכר כל מה שירצה.  [ג] ואין משתכרין פעמיים בביצים; אלא התגר הראשון הוא מוכרן בשכר, והלוקח ממנו מוכרן בקרן בלבד.

ג  [ד] אסור לעשות סחורה בארץ ישראל בדברים שיש בהן חיי נפש; אלא זה מביא מגורנו ומוכר וזה מביא מגורנו ומוכר, כדי שימכרו בזול.  ובמקום שהשמן מרובה, מותר להשתכר בשמן.

ד  [ה] אין אוצרין פירות שיש בהן חיי נפש בארץ ישראל, וכן בכל מקום שרובו ישראל:  שהרי מגיע מדבר זה, צער לישראל.  במה דברים אמורים, בלוקח מן השוק; אבל המכניס משלו, מותר לו לעשות קבו אוצר.

ה  [ו] מותר לאצור פירות שלוש שנים, ערב שביעית ושביעית ומוצאי שביעית.  ובשני בצורת--אפילו קב חרובין לא יאצור, מפני שמכניס מארה בשערים.  וכל המפקיע שערים, או שאצר פירות בארץ ישראל, או במקום שרובו ישראל--הרי זה כמלווה בריבית.

ו  [ז] במה דברים אמורים, בפירות שיש בהן חיי נפש.  אבל התבלין, כגון כמון ופלפלין--מותר לאצור אותן בארץ ישראל ולהוציא אותן ממקום למקום, כשאר העיקרין.

ז  [ח] אין מוציאין פירות שיש בהן חיי נפש, כגון יינות שמנים וסלתות, מארץ ישראל לחוצה לארץ ולא לסוריה, ולא מרשות מלך זה לרשות מלך אחר בארץ ישראל.

ח  [ט] רשאין בני העיר לקוץ להם שער לכל דבר שירצו, ואפילו לבשר וללחם, ולהתנות ביניהם כל מי שיעבור על התנאי, יענשו אותו כך וכך.  [י] וכן רשאין אנשי אומנייות לפסוק ביניהם שלא יעשה אחד ביום שיעשה חברו, וכיוצא בזה, וכל מי שיעבור על התנאי, יענשו אותו כך וכך.

ט  [יא] במה דברים אמורים, במדינה שאין בה חכם חשוב לתקן מעשה המדינה ולהצליח דרכי יושביה.  אבל אם יש בה חכם חשוב, אין התנאי שלהן מועיל כלום; ואינן יכולין לענוש ולהפסיד על מי שלא קיבל מן התנאי, אלא אם כן התנה עימהם ועשו מדעת החכם.  וכל מי שהפסיד לפי התנאי שאינו מדעת החכם, משלם.

י  [יב] כשם שהוניה במקח וממכר, כך הוניה בדברים--שנאמר "ולא תונו איש את עמיתו, ויראת מאלוהיך . . . אני ה'" (ויקרא כה,יז), זו הונית דברים.  [יג] כיצד:  היה בעל תשובה, לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים.  ואם היה בן גרים, לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך.

יא  היה גר ובא ללמוד תורה, לא יאמר לו פה שאכל נבילות וטריפות יבוא וילמוד תורה שניתנה מפי הגבורה.  היו חולאים וייסורים באין עליו, או שהיה מקבר את בניו--לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו של איוב, "הלוא יראתך, כסלתך . . . זכור נא--מי הוא נקי, אבד" (איוב ד,ו-ז).

יב  [יד] היו חמרין מבקשין תבואה--לא יאמר להם לכו אצל פלוני שמוכר תבואה, והוא יודע בו שאינו מוכר תבואה מעולם.  נשאלה שאלה של דבר חכמה--לא יאמר למי שאינו יודע אותה חכמה מה תשיב בדבר זה, או מה דעתך בדבר זה.  וכן כל כיוצא באלו הדברים.

יג  [טו] כל המונה את הגר, בין בממון בין בדברים--עובר בשלושה לאוין:  שנאמר "וגר לא תונה" (שמות כב,כ), זו הונית דברים; "ולא תלחצנו" (שם), זו הונית ממון.  הא למדת שהמונה את הגר, עובר בשלושה לאוין--משום "לא תונו איש את עמיתו" (ויקרא כה,יז), ומשום "אל תונו, איש את אחיו" (ויקרא כה,יד), ומשום "וגר לא תונה".

יד  [טז] וכן אם לחצו והונהו בממון, עובר בשלושה--משום "אל תונו, איש את אחיו" (ויקרא כה,יד), ומשום "ולא תונו איש את עמיתו" (ויקרא כה,יז), ומשום "ולא תלחצנו" (שמות כב,כ).

טו  [יז] ומפני מה עובר בגר על לאו של הונית דברים, אף בהונית ממון, ועל לאו של הונית ממון, אף בהונית דברים--מפני שהוציא הכתוב את שניהם בלשון הוניה סתם, וכפל הלאוין בגר בשני הדברים בפירוש:  לא תונה, ולא תלחץ.

טז  [יח] גדולה הונית דברים מהונית ממון--שזו ניתנה להישבון, וזו לא ניתנה להשבון, וזה בממונו, וזה בגופו; והרי הוא אומר בהונית דברים "ויראת מאלוהיך" (ויקרא כה,יז), לפי שהדבר מסור ללב.  הא כל דבר שהוא מסור ללב, נאמר בו "ויראת מאלוהיך" (שם; וגם ויקרא יט,יד; ויקרא יט,לב; ויקרא כה,לו; ויקרא כה,מג).  וכל הצועק מהונית דברים--נענה מיד, שנאמר "כי אני ה'" (ויקרא כה,יז).