משנה תורה לרמב"ם ספר קניין הלכות מכירה

הלכות מכירה פרק ו

א  הפירות--אף על פי שאין קונין בהן כמו שביארנו, הרי הן נקנין בקניין כשאר המיטלטלין.  אבל המטבע--כשם שאין קונין בו, כך אינו נקנה בקניין; נמצא המטבע אינו נקנה בקניין, ואינו נעשה הוא עצמו קניין לקנות בו שאר הדברים.

ב  לשונות של זהב ושל כסף--הרי הן כעששייות של ברזל או של נחושת, והכול כשאר מיטלטלין הן, ונקנין בקניין, וקונין זה את זה בהחלפה כמו שביארנו.  אבל המטבעות של כסף, או דינרין של זהב, או המעות של נחושת--הרי כולן דמים כנגד שאר מיטלטלין, והנותן את אחד מהן דמי מיטלטלין לא קנה עד שיגביה או ימשוך כמו שביארנו; ואין אחד מהן נקנה בקניין, ולא נעשה קניין.

ג  במה דברים אמורים, בזמן שקונה שאר מיטלטלין באחד ממיני מטבעות אלו, או עבדים וקרקעות.  אבל הדינרין של זהב לגבי מטבעות של כסף, הרי הן כפירות; וכן המעות של נחושת, כמו פירות לגבי מטבע של כסף.

ד  כיצד:  נתן לו דינר של זהב בעשרים וחמישה דינר של כסף--נקנה הכסף אף על פי שעדיין לא בא הכסף לידו, וחייב ליתן לו חמישה ועשרים דינר של כסף כשפסק עימו:  אם חדשים, חדשים; ואם ישנים, ישנים.  אבל אם נתן לו עשרים וחמישה כסף בדינר זהב--לא קנה, עד שייקח הדינר של זהב; וכל אחד מהן יכול לחזור בו.

ה  נתן לו שלושים איסר של נחושת בדינר כסף--נקנה הדינר של כסף, וחייב ליתן לו כמו שפסק עימו:  אם דינר חדש, חדש; ואם ישן, ישן.  אבל אם נתן לו דינר של כסף בשלושים איסר--לא קנה, עד שייקח האיסרות של נחושת; וכל אחד מהן יכול לחזור בו.

ו  וכן מעות הרעות שפסלתן המלכות או המדינה, או דינרין שאינן יוצאין באותה המדינה, ואין נושאין ונותנין בהן עד שמשנין אותן למטבע אחר--הרי הן כפירות לכל דבר, ונקנין בקניין, וקונין את המעות, ואין המעות קונות אותן כשאר כל הפירות.

ז  המטבע--אין לו דרך שיזכה בו מי שאינו ברשותו, אלא על גב קרקע:  כגון שיקנה הקרקע ועל גבה המעות, או שישכור את מקום המעות--כיון שזכה בקרקע בכסף או בשטר או בחזקה או בקניין, זכה במעות.  והוא שיהיו אותן המעות קיימין, כגון שהיו מופקדין במקום אחר.

ח  אבל ראובן שהיה לו חוב על שמעון, והקנה ללוי קרקע ועל גבה חוב שיש לו אצל שמעון--ייראה לי שלא קנה החוב.  [ח] היו עומדים שלושתן, ואמר לו מנה שיש לי בידך, בין פיקדון בין שהיה מלווה, תנהו לזה--קנה לוי, ואין אחד משלושתן יכול לחזור בו.  ודבר זה אמרו חכמים שהיא הלכה שאין לה טעם, לפיכך אין למדין ממנה לדין אחר.

ט  היה ראובן חייב לשמעון מאה זוז, ואמר ללוי תן לשמעון זה מאה זוז שאני חייב לו, עד שאתן לך או עד שאעשה עימך חשבון, ואמר לו הין, וקיבל שמעון--כל אחד משלושתן יכול לחזור בו, ואפילו פרע לוי לשמעון מקצת חובו; לפיכך אם לא פרע לוי לשמעון, חוזר שמעון ותובע ראובן בשאר חובו.

י  המוכר שטר חוב לחברו, או נתנו לו מתנה--אינו נקנה במסירת השטר לידו:  שלא מכר אלא הראיה שבו, ואין הראיה נתפסת ביד.  [יא] וכיצד יקנה השטר:  שיכתוב לו המקנה קנה שטר פלוני וכל שיעבוד שבו, וימסור לו השטר; ונמצא שנקנה בכתיבה ומסירה.  ואינו צריך עדים לעניין קנייתו; אבל צריך עדים לעניין תביעה, שהרי הנתבע אומר לו מי יאמר שבעל דברים שלי כתב ומסר לך.

יא  [יב] קניין השטרות כדרך הזאת, מדברי סופרים; אבל מן התורה, אין הראיות נקנות אלא גוף הדבר הקנוי בלבד.  לפיכך המוכר שטר חוב לחברו--עדיין יכול למוחלו, ואפילו יורשו מוחלו.  [יג] האישה שהכניסה שטר חוב לבעלה--אינה יכולה למחול אלא מדעת בעלה, מפני שידה כידו.

יב  [יד] המקנה לחברו קרקע כל שהוא, והקנה לו על גבה שטר חוב--הרי זה קנה השטר בכל מקום שהוא, בלא כתיבה ובלא מסירה; וייראה לי, שגם זה יכול למחול אחר שמכר.  וכן המוכר קרקע, וכתב השטר ואין הלוקח עימו--כיון שהחזיק הלוקח בקרקע, נקנה השטר בכל מקום שהוא.

יג  [טו] האומר זכו בשדה זו לפלוני, וכתבו לו את השטר, והחזיק הזוכה לו בקרקע--יש לנותן לחזור בשטר עד שיגיע ליד בעל המתנה, אף על פי שאינו יכול לחזור בשדה.  [טז] אמר להם זכו לו בשדה, על מנת שתכתבו לו את השטר--אף על פי שהחזיקו לו בשדה, חוזר בזה ובזה, עד שיגיע שטר המתנה ליד מקבל המתנה.