משנה תורה לרמב"ם ספר קניין הלכות מכירה

הלכות מכירה פרק ד

א  כלייו של אדם--כל מקום שיש לו להניחו, קונה לו; וכיון שנעשו המיטלטלין בתוך הכלי, אין אחד מהן יכול לחזור בו, והרי זה כמי שהגביהן, או כמי שהונחו בתוך ביתו.  לפיכך אין כלייו של אדם קונה לו ברשות הרבים, ולא ברשות המוכר, אלא אם כן אמר לו המקנה, לך וקנה בכלי זה.

ב  וכן אם קנה הכלי תחילה והגביהו, ואחר כך הניחו שם ברשות המוכר, וחזר וקנה ממנו הפירות--כיון שנעשו בתוך הכלי הזה, קנה אותם:  שמפני הנאת המוכר במכירת הכלי, אינו מקפיד על מקומו.

ג  [ב] כשם שאין כלייו של לוקח קונה לו ברשות מוכר--כך אין כלייו של מוכר קונה ללוקח, אף על פי שהוא ברשות הלוקח.

ד  [ג] מסירה--אינה קונה אלא ברשות הרבים, ובחצר שאינה של שניהם.  והמשיכה--אינה קונה אלא בסימטה, או בחצר של שניהם.  וההגבהה, קונה בכל מקום.  [ד] דבר הנקנה במשיכה--אם היה ברשות הרבים, ומשכו לרשות היחיד או לסימטה--כיון שהוציא מקצת החפץ מרשות הרבים, קנה.

ה  טעון של פירות שהיה מונח ברשות הרבים, ומשכו הלוקח לרשותו או לסימטה, אחר שפסק הדמים--קנה, אף על פי שעדיין לא מדד; וכן אם מדדן הלוקח ברשות הרבים, קנה ראשון ראשון בהגבהה.  [ו] היה המוכר מודד לתוך כלייו של לוקח--לא קנה, שאין כלייו של לוקח קונה לו ברשות הרבים.

ו  היו הפירות ברשות הלוקח--כיון שקיבל עליו המוכר למכור--קנה לוקח, ואף על פי שעדיין לא מדד.  היו ברשות המוכר, או ברשות שהן מופקדין אצלו--לא קנה לוקח עד שיגביה הפירות, או עד שיוציאם מרשותו בשכירות מקומן וכיוצא בו כמו שביארנו.

ז  היו הפירות בסימטה או בחצר של שניהם, ואפילו היו ברשות לוקח, והיו בתוך כלייו של מוכר, וקיבל עליו המוכר למכור, והתחיל המוכר למדוד לתוך כלייו של מוכר--אם אמר לו כור בשלושים סלע אני מוכר לך, יכול לחזור בו ואפילו בסאה אחרונה:  הואיל ועדיין הפירות בכלייו, ולא גמר כל המידה, וכלייו של מוכר אינו קונה ללוקח, אף על פי שהוא ברשות לוקח.

ח  ואם אמר לו כור בשלושים סאה בסלע, ראשון ראשון קנה:  שכיון שפסקו הדמים על כל סאה וסאה, כל סאה שיגביה המוכר ויערה אותה נגמרה מכירתה, הואיל ואין הפירות ברשות המוכר, ולא ברשות הרבים; ואילו לא היו הפירות בכלייו של מוכר, כיון שהן ברשות לוקח, קנה משפסק ואף על פי שלא מדד, כמו שביארנו.

ט  [ח] וכן המוכר יין או שמן לחברו בסימטה או בחצר של שניהם, או ברשות לוקח, והייתה המידה של סרסור--עד שלא נתמלאת המידה--למוכר; משנתמלאת המידה--הרי הן ברשות לוקח, ואין אחד מהן יכול לחזור בו.

י  [ט] וכן פירות שהיו צבורין בסימטה או בחצר של שניהם, והמידה אינה של אחד מהן, והיה המוכר מודד--עד שלא נתמלאת המידה, הרי היא ברשות מוכר; ומשנתמלאת המידה, הרי היא של לוקח.

יא  [י] הייתה המידה של אחד מהן, והיו בה רשמין לידע חצייה, ושלישה, ורביעה, וכיוצא בהן--כיון שהגיע לרושם מן הרשמים, קנה ראשון ראשון, ואף על פי שלא נתמלאת המידה:  שכל רושם מהם כמידה בפני עצמה--שהרי של אחד מהן היא המידה, והוא סומך על הרשמים שבה.

יב  [יא] זה כלל גדול יהיה בידך:  הקונה את המיטלטלין--אם פסק הדמים, ואחר כך הגביה--קנה.  ואם הגביה תחילה והניח, ואחר כך פסק הדמים--לא קנה באותה הגבהה:  עד שיגביה אחר שפסק, או ימשוך דבר שאין דרכו להגביה.

יג  [יב] היה דבר הנמכר דמיו קצובין וידועין, והגביהו--קנהו, אף על פי שפסק אחר שהגביה.  והוא הדין בשאר דברים שקונין בהם המיטלטלין, שצריך לקנות בהם אחר שיפסוק הדמים, אלא אם כן היו דמיו קצובין, כמו שביארנו.

יד  [יג] לפיכך המושך חמרים ופועלים והכניסן לתוך ביתו, ומדד עד שלא פסק הדמים--אפילו היה הלוקח הוא המודד, או שפסק הדמים ואחר כך מדד המוכר--שניהם יכולין לחזור בהן.

טו  פירקן הלוקח, והכניסן לתוך ביתו--אם פסק הדמים, ואחר כך מדד המוכר--אין שניהם יכולין לחזור בהן, שהרי סמכה דעתו למכור.  ואם מדד עד שלא פסק, שניהם יכולין לחזור בהם--שהרי לא סמכה דעתו עדיין למכור, ואפילו מדד הלוקח.

טז  [יד] הנוטל כלי מן האומן על מנת לבקרו--אם היו דמיו קצובין ונאנס בידו, חייב בדמיו:  הואיל ודמיו קצובין, מעת שהגביהו נעשה ברשותו--והוא שיגביהנו כדי לקנות את כולו, ויהיה אותו החפץ הנמכר חביב על הלוקח.  אבל חפץ שהמוכר קץ בו, והוא מבקש ורודף למוכרו--הרי הוא ברשות המוכר עד שיפסוק הדמים, ויגביהנו הלוקח אחר שפסק הדמים.

יז  [טו] אחד המושך או המגביה או המחזיק בעצמו, או שאמר לאחר להגביה לו או למשוך לו או להחזיק לו--הרי זה זכה לו.  וכן בשאר דרכי הקניה.