משנה תורה לרמב"ם ספר קניין הלכות מכירה

הלכות מכירה פרק ב

א  עבד כנעני--הרי הוא כקרקע לקנייה, ונקנה בכסף או בשטר או בחזקה.  [ב] ומה היא החזקה בקניין עבדים--שישתמש בו כדרך שמשתמשין בעבדים, בפני רבן.

ב  כיצד:  התיר לו מנעלו, או שהנעיל לו מנעלו, או שהוליך כליו אחריו לבית המרחץ, או שהפשיטו, או סכו, או גרדו, או הלבישו, או הגביה את רבו--קנה; וכן אם הגביה הרב את העבד, קנהו.

ג  תקפו והביאו אצלו--קנהו, שהעבדים נקנין במשיכה כזו.  אבל אם קרא לעבד, ובא אצלו, או שאמר לו רבו הראשון לך אצל הלוקח, והלך אצלו--לא קנה:  עד שימשכנו בתקיפה, או ישתמש בו כדרך שביארנו.  ואם החזיק בו שלא בפני הרב, צריך שיאמר לו לך חזק וקנה.

ד  עבד קטן--הרי הוא כבהמה, וקונין אותו בדברים שקונין בהן הבהמה ובדברים שקונין בהן העבדים; לפיכך נקנה במשיכה, אף על פי שלא תקפו.

ה  הבהמה, בין דקה בין גסה--נקנית במשיכה:  אף על פי שאפשר להגביה אותה, לא הצריכוהו להגביה, מפני שמתחבטת בארץ.  ואם הגביה, קנה.  וההגבהה, קונין בה בכל מקום.  אבל המשיכה, אין קונין בה אלא בסימטה, או בחצר של שניהם; ואין קונין בה ברשות הרבים, ולא בחצר שאינה של שניהם.

ו  כיצד קונין הבהמה במשיכה--אין צריך לומר אם משכה והלכה או שרכב עליה והלכה בו, שקנה; אלא אפילו קרא לה ובאה, או שהכישה במקל ורצתה לפניו--כיון שעקרה יד ורגל, קניה:  והוא, שימשוך בפני הבעלים.  אבל אם משך שלא בפני הבעלים--צריך שיאמר לו קודם שימשוך, לך משוך וקנה.

ז  המוכר עדר לחברו, או שנתנו לו במתנה--כיון שמסר לו משכוכית, והיא הבהמה המהלכת בראש העדר והכול נמשכים אחריה--אין צריך לומר לו לך משוך וקנה:  שמסירת בהמה זו, כמי שאמר לו לך משוך וקנה.  וכיון שמשך העדר--קנהו, אף על פי שמשך שלא בפניו.

ח  האומר לחברו משוך ותקנה, או חזק ותקנה, וכיוצא בדברים אלו, והלך ומשך או החזיק--לא קנה:  שמשמע תקנה להבא, ועדיין לא הקנה לו.  אלא צריך המוכר או הנותן לומר לו משוך וקנה, או חזק וקנה, וכיוצא בדברים אלו שמשמען שיקנה עתה, בעת שימשוך או יחזיק.

ט  האומר לחברו משוך פרה זו, ולא תקנה אלא לאחר שלושים יום, ומשך--לא קנה.  ואם אמר לו קנה מעכשיו ולאחר שלושים יום--קנה, ואפילו הייתה עומדת באגם ביום שלושים:  שזה כמי שהקנה מעתה על תנאי; נעשה התנאי, נתקיים הקניין.  וכל האומר על מנת, כאומר מעכשיו.

י  המוכר בהמה לחברו, או נתנה לו במתנה, ואמר לו קנה אותה כדרך שבני אדם קונין--אם משך או הגביה, קנה.  אבל אם רכב עליה--אם בשדה, קנה; ובעיר, לא קנה, לפי שאין דרך בני אדם לרכוב בעיר.

יא  לפיכך אם היה אדם חשוב שדרכו לרכוב בעיר, או אדם מזולזל ביותר שאינו מקפיד על הילוכו בעיר רוכב, כגון המיטפלין בגידול הבהמות והעבדים, או שהייתה אישה, או שהיה ברשות הרבים שהרבים דוחקין שם--הרי זה קנה ברכיבה:  והוא, שתהלך בו.