משנה תורה לרמב"ם -> ספר נזקים -> הלכות רוצח ושמירת נפש

פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג

הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ז

א  תלמיד שגלה לערי מקלט, מגלין רבו עימו:  שנאמר "וחי" (דברים ד,מב; דברים יט,ד; דברים יט,ה)--עשה לו כדי שיחיה, וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד כמיתה חשובה.  וכן הרב שגלה, מגלין ישיבתו עימו.

ב  עבד שגלה לעיר מקלט--אין רבו חייב לזונו, ומעשה ידיו לרבו.  אישה שגלת לעיר מקלט, בעלה חייב לזונה, ואינו יכול לומר לה שאי מעשה ידייך במזונותייך, אלא אם כן היו מספיקין לה.

ג  רוצח שנגמר דינו להגלותו, ומת קודם שיגלה--מוליכין עצמותיו לשם; ורוצח שמת בעיר מקלטו, קוברין אותו שם.  ובעת שימות הכוהן הגדול, מוליכין עצמות הרוצח משם לקברי אבותיו.

ד  שאר הלויים השוכנים בערי מקלט--כשימות אחד מהן, אינו נקבר בעיר ולא בתוך התחום:  שנאמר "ומגרשיהם, יהיו לבהמתם ולרכושם, ולכול, חיתם" (במדבר לה,ג)--לחיים ניתנו, ולא לקבורה.

ה  רוצח שהרג בשגגה בעיר מקלטו--גולה בה משכונה לשכונה, ואינו יוצא מן העיר.  ובן לוי שהרג במדינתו--גולה למדינה אחרת מערי הלויים, לפי שכולן קולטות כמו שיתבאר; ואם הרג חוץ מערי הלויים, וברח לעירו--הרי זה קולטו.

ו  עיר מקלט שרובה רצחנים, אינה קולטת--שנאמר "ודיבר באוזני זקני העיר ההיא, את דבריו" (יהושוע כ,ד), ולא ששוו דבריהם לדבריו.  וכן עיר שאין בה זקנים--אינה קולטת, שנאמר "זקני העיר ההיא".

ז  רוצח שגלה לעיר מקלט, ורצו אנשי העיר לכבדו--יאמר להם רוצח אני; אמרו לו אף על פי כן, מקבל מהן.

ח  הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם, ואפילו לדבר מצוה, או לעדות בין עדות ממון בין עדות נפשות:  ואפילו להציל נפש בעדותו, או להציל מיד הגיס, או מיד הנהר, מיד הדליקה, ומיד המפולת.  ואפילו כל ישראל צריכין לתשועתו כיואב בן צרויה, אינו יוצא משם לעולם עד שימות הכוהן הגדול.  ואם יצא, התיר עצמו למיתה כמו שביארנו.

ט  אחד כוהן גדול המשוח בשמן המשחה, ואחד המרובה בבגדים; ואחד כוהן גדול העובד, ואחד הכוהן שעבר:  כל אחד מארבעתן שמת, מחזיר את הרוצח.  אבל משוח מלחמה אינו מחזיר, מפני שהוא ככוהן הדיוט.

י  רוצח שנגמר דינו לגלות, ולא היה שם כוהן גדול, וההורג כוהן גדול, ולא היה שם כוהן גדול אחר, וכוהן גדול שהרג, ולא היה שם כוהן גדול אחר--הרי אלו גולין, ואינן יוצאין מעיר מקלט לעולם.

יא  נגמר דינו לגלות, ואחר כך מת הכוהן הגדול קודם שיגלה הרוצח--הרי זה פטור מן הגלות.  ואם עד שלא נגמר דינו מת הכוהן הגדול, ומינו כוהן אחר תחתיו, ואחר כך נגמר דינו--הרי זה חוזר במיתתו של שני שנגמר דינו בפניו.

יב  נגמר דינו, ונמצא הכוהן הגדול בן גרושה או בן חלוצה--בטלה כהונה, וכאילו נגמר דינו בלא כוהן גדול, ואינו יוצא משם לעולם.

יג  רוצח ששב לעירו אחר מות הכוהן הגדול, הרי הוא כשאר כל אדם; ואם הרגו גואל הדם--נהרג עליו, שכבר נתכפר לו בגלותו.  [יד] ואף על פי שנתכפר לו, אינו חוזר לשררה שהיה בה לעולם, אלא הרי הוא מורד מגדולתו כל ימיו, הואיל ובאה תקלה זו הגדולה על ידו.

יד  [טו] אף על פי שהחובל באביו בזדון, חייב מיתת בית דין כמו ההורג שאר אדם, אם חבל באביו או באימו בשגגה, אינו חייב גלות:  שלא חייבה תורה גלות אלא להורג נפש אדם בשגגה בלבד, כמו שביארנו.



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | הפעלות ממוחשבות
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © (ראה תנאי שימוש | מדיניות פרטיות | הצהרת נגישות)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך