משנה תורה לרמב"ם ספר נזקים הלכות חובל ומזיק

הלכות חובל ומזיק פרק ח

א  המוסר ממון חברו ביד אנס, חייב לשלם מן היפה שבנכסיו; ואם מת, גובין מיורשיו כשאר כל המזיקין.  בין שהיה האנס גוי, בין שהיה ישראל--הרי זה המוסר, חייב לשלם כל מה שלקח האנס, אף על פי שלא נשא המוסר ולא נתן בידו, אלא הרגיל בלבד.

ב  במה דברים אמורים, בשהראה המוסר מעצמו.  אבל אם אנסוהו גויים או ישראל אנס להראות, והראה--הרי זה פטור מן התשלומין.  ואם נשא ונתן ביד--אף על פי שהוא אנוס, חייב לשלם:  שהמציל עצמו בממון חברו, חייב לשלם.

ג  כיצד:  הרי שגזר המלך להביא לו יין או תבן וכיוצא בדברים אלו, ועמד מוסר ואמר הרי יש לפלוני אוצר יין או תבן במקום פלוני, והלכו ולקחוהו--חייב לשלם.  אנסו המלך למוסר זה עד שיראה לו אוצרות יין או תבן, או עד שיראה לו ממון פלוני שהוא בורח מלפניו, והראה לו מפני האונס--הרי זה פטור:  שאם לא יראה לו, יכהו או ימיתהו.

ד  נשא ממון חברו בידו ונתנו לאנס--חייב לשלם מכל מקום, אף על פי שהמלך אנסו להביא.  במה דברים אמורים שאם אנסו להביא והביא חייב, בשלא הגיע הממון לרשות האונס.  אבל אנס שאנס ישראל עד שהראהו, ועמד האונס על הממון ונעשה ברשותו, ואנס את ישראל עד שהוליכו לו למקום אחר, ואפילו הוליכו זה המוסר שהראה--הרי זה פטור מלשלם:  שכיון שעמד האונס בצד האוצר, כבר אבד כל מה שיש בו וכאילו נשרף.

ה  בעלי דין שהייתה ביניהם מריבה על קרקע או על מיטלטלין, זה אומר שלי וזה אומר שלי, ועמד אחד מהן, ומסרה ביד גויים--מנדין אותו, עד שיחזיר הדבר לכמות שהיה ויסלק יד האונס מביניהם, ויעשו דין בישראל.

ו  מי שנתפס על חברו, ולקחו ממנו גויים ממון בגלל חברו--אין חברו חייב לשלם.  ואין לך מי שנתפס על חברו, ויהיה חברו חייב לשלם לו:  חוץ מן הנתפס מפני המס הקצוב על כל איש ואיש בכל שנה, או הנתפס על התשורה שנותן כל איש ואיש למלך כשיעבור עליהם הוא או חילותיו--הרי זה חייב לשלם לו.  והוא, שייקחו ממנו בפירוש בגלל פלוני בפני עדים.

ז  מי שיש עליו עדים שמסר ממון חברו, כגון שהראה מעצמו, או שנאנס ונשא ונתן ביד, ולא ידעו העדים כמה הפסידו במסירתו, והנמסר טוען כך וכך הפסידני, והמוסר כופר במה שטענו--אם תפס הנמסר, אין מוציאין מידו, אלא נשבע בנקיטת חפץ, וזוכה במה שתפס; ואם לא תפס, אין מוציאין מן המוסר אלא בראיה ברורה.

ח  ואין משביעין את המוסר שהראה מעצמו, לא שבועה חמורה ולא שבועת היסת, מפני שהוא רשע, ואין לך פסול יתר מזה.  אבל המוסר שאנסוהו להראות או להביא, ונשא ונתן ביד--אף על פי שהוא חייב לשלם, אינו רשע, אלא בן תשלומין הוא בלבד, ומשביעין אותו כשאר הכשרין.

ט  אסור למסור ישראל ביד גויים, בין בגופו בין בממונו, ואפילו היה רשע ובעל עבירות, ואפילו היה מצר לו ומצערו.  וכל המוסר ישראל ביד גויים, בין בגופו בין בממונו--אין לו חלק לעולם הבא.

י  מותר להרוג המוסר בכל מקום, ואפילו בזמן הזה שאין דנין דיני נפשות.  ומותר להורגו קודם שימסור, אלא כשאמר הריני מוסר פלוני בגופו או בממונו, ואפילו ממון קל--הרי התיר עצמו למיתה, ומתרין בו ואומרין לו אל תמסור.  אם העיז פניו ואמר לא כי, אלא אמסרנו--מצוה להורגו; וכל הקודם להורגו, זכה.

יא  עשה המוסר אשר זמם ומסר, ייראה לי שאסור להורגו:  אלא אם כן הוחזק למסור--הרי זה ייהרג, שמא ימסור אחרים.  ומעשים בכל זמן בערי המערב להרוג המוסרים שהוחזקו למסור ממון ישראל, ולמסור את המוסרים ביד הגויים להורגם ולהכותם ולאוסרם כפי רשעם.

יב  וכן כל המצר לציבור ומצער אותן, מותר למוסרו ביד גויים להכותו ולאוסרו ולקונסו; אבל מפני צער יחיד, אסור למוסרו.  ואסור לאבד ממונו של מוסר, ואף על פי שמותר לאבד גופו, שהרי ממונו ראוי ליורשיו.

יג  [יב] רודף שהיה רודף אחר חברו להורגו, או לדבר עבירה, ושיבר את הכלים, בין של נרדף בין של כל אדם--פטור מן התשלומין, מפני שהוא מתחייב בנפשו:  שכיון שרדף, התיר עצמו למיתה.

יד  [יג] נרדף ששיבר כלים של רודף, פטור:  לא יהא ממונו חביב מגופו.  ואם שיבר כלי אחרים, חייב--שהמציל עצמו בממון חברו, חייב.

טו  [יד] מי שרדף אחר הרודף להושיע הנרדף, ושיבר את הכלים בין של רודף בין של כל אדם--פטור:  ולא מן הדין, אלא תקנה היא שלא יימנע מלהציל, או יתמהמה, ויעיין בעת שירדוף.

טז  [טו] ספינה שחישבה להישבר מכובד המשאוי, ועמד אחד מהן והקל ממשאה, והשליך בים--פטור:  שהמשא שבה כמו רודף אחריהם להורגם, ומצוה רבה עשה שהשליך והושיעם.