משנה תורה לרמב"ם ספר נזקים הלכות חובל ומזיק

הלכות חובל ומזיק פרק ו

א  המזיק ממון חברו, חייב לשלם נזק שלם:  בין שהיה שוגג, בין שהיה אנוס--הרי הוא כמזיד.  כיצד:  נפל מן הגג ושיבר את הכלים, או שנתקל כשהוא מהלך ונפל על הכלי ושיברו--חייב נזק שלם:  שנאמר "ומכה בהמה, ישלמנה" (ויקרא כד,כא), ולא חילק הכתוב כאן בין שוגג למזיד.  [ב] ואחד ההורג בהמתו של חברו, או השובר כליו, או קורע בגדיו, או קוצץ נטיעותיו--הכול דין אחד הוא.

ב  [ג] במה דברים אמורים, ברשות הניזק.  אבל ברשות המזיק, אינו חייב לשלם אלא אם הזיק בזדון; אבל בשגגה או באונס, פטור.  וכן אם היו שניהן ברשות, או שניהן שלא ברשות, והזיק אחד מהן ממון חברו שלא בכוונה--פטור.

ג  [ד] היה עולה בסולם, ונשמטה שליבה מתחתיו, ונפלה והזיקה--אם לא הייתה מחודקת וחזקה, חייב; ואם הייתה חזקה ומחודקת, ונשמטה, או שהתליעה--הרי זה פטור, שזו מכה בידי שמיים היא.  וכן כל כיוצא בזה.  וכל אלו הדברים ברשות הניזק; אבל ברשות המזיק--פטור, עד שיתכוון להזיק כמו שביארנו.

ד  [ה] הרי שמילא חצר חברו כדי יין ושמן, אפילו הכניסם ברשות--הואיל ולא קיבל עליו בעל החצר לשמור, הרי זה נכנס ויוצא כדרכו, וכל שישתבר מן הכדים בכניסתו וביציאתו, הרי הוא פטור עליהן.  ואם שיברן בכוונה, אפילו הכניסם בעל הכדים שלא ברשות--הרי זה חייב לשלם.  וכן כל כיוצא בזה.

ה  [ו] שור שעלה על גבי חברו להורגו, ברשות המזיק שהוא בעל התחתון, בין שהיה תם, בין שהיה מועד, ובא בעל התחתון ושמט את שורו להצילו, ונפל עליון ומת--הרי זה פטור.  [ז] דחפו לעליון ומת--אם היה לו לשומטו ולא שמטו, הרי זה חייב; ואם לא היה יכול לשומטו, הרי זה פטור.

ו  [ח] שניים שהיו מהלכין ברשות הרבים, זה בא בחביתו וזה בא בקורתו, ונשברה כדו של זה בקורתו של זה--פטור, שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך.

ז  היה בעל הקורה ראשון, ובעל החבית אחרון, ונשברה חבית בקורה--פטור.  ואם עמד בעל הקורה לנוח מכובד משאו, חייב; ואם הזהיר בעל החבית ואמר לו עמוד, פטור.  עמד לתקן משאו עליו, הרי זה כמהלך ופטור, ואף על פי שלא הזהיר בעל החבית, שהרי הוא טרוד בדרכו.

ח  היה בעל החבית ראשון, ובעל הקורה אחרון, ונשברה חבית בקורה--חייב, שזה כמי ששיברה בידו בכוונה.  ואם עמד בעל החבית לנוח, פטור; ואם הזהיר בעל הקורה ואמר לו עמוד, הרי זה חייב.  ואם עמד לתקן משאו, אף על פי שלא הזהיר בעל הקורה--הרי הוא חייב.  וכן זה בא בנרו וזה בא בפשתנו; וכן כל כיוצא בזה.

ט  שניים שהיו מהלכין ברשות הרבים, אחד רץ ואחד מהלך, והוזק אחד מהן בחברו שלא בכוונה--זה הרץ חייב, מפני שהוא משנה; ואם היה ערב שבת בין השמשות, פטור, מפני שהוא רץ ברשות, כדי שלא תיכנס השבת והוא אינו פנוי.  היו שניהם רצים, והוזקו זה בזה--שניהם פטורין, ואפילו בשאר הימים.

י  אחד המזיק בידו, או שזרק אבן, או ירה חץ והזיק בו, או שפטר מים על חברו או על הכלים והזיק, או שרק או נע והזיק בכיחו וניעו בעת שהלכו מכוחו--הרי זה כמזיק בידו, והם תולדות של אדם.  אבל אם נח הרוק והכיח על הארץ, ואחר כך נתקל בהן אדם--הרי זה חייב משום בורו:  שכל תקלה, תולדת בור היא כמו שביארנו.

יא  לוטש שהיה מכה בפטיש, ויצא גץ מתחת הפטיש והזיק--הרי זה חייב כמי שזרק חץ או זרק אבן.  וכן הבנאי שקיבל עליו את הכותל לסותרו, ושיבר את האבנים או הזיק--חייב.  היה סותר מצד זה, ונפל מצד אחר--פטור; ואם מחמת המכה--חייב, שזה כזורק חץ והזיק בו הוא.

יב  הכובש בהמת חברו במים או שנפלה ומנעה מלעלות, עד שמתה במים, או שהניחה בחמה וצימצם עליה המקום כדי שלא תמצא צל, עד שהרגתה החמה--חייב לשלם.  וכן כל כיוצא בזה.

יג  שניים שהמיתו את הבהמה כאחת, או שיברו את הכלי כאחת--משלשין ביניהן.

יד  חמישה שהניחו חמש חבילות על הבהמה ולא מתה, ובא זה האחרון והניח חבילתו עליה ומתה--אם הייתה מהלכת באותן החבילות, ומשהוסיף זה חבילתו עמדה ולא הלכה--האחרון חייב; ואם מתחילה לא הייתה מהלכת, האחרון פטור.  ואם אין ידוע, כולן משלמין בשווה.

טו  וכן חמישה שישבו על הכיסא ולא נשבר, ובא האחרון וישב עליו ונשבר--אף על פי שהיה ראוי להישבר בהן קודם שישב--הואיל וקירב את שבירתו, האחרון חייב:  שהרי אומרים לו אילו לא נסמכת עליו, היינו עומדים קודם שיישבר.  ואם ישבו כאחת ונשבר, כולן חייבין.  וכן כל כיוצא בזה.

טז  אדם ושור שדחפו בהמה, או כלים, או אדם, או בהמת פסולי המוקדשין, לבור; והוזק הנדחף בבור, או מת, או נשתברו הכלים:  לעניין נזקי אדם או היזק בהמה--שלושתן חייבין, האדם הדוחף ובעל השור ובעל הבור; ומשלשין ביניהן.  לעניין דמי ולדות וארבעה דברים--אדם חייב, ובעל השור ובעל הבור פטורין.  לעניין כופר ושלושים של עבד--בעל השור חייב, ואדם ובעל הבור פטורין.  לעניין כלים ופסולי המוקדשין--אדם ובעל השור חייבין, ובעל הבור פטור.