משנה תורה לרמב"ם ספר נזקים הלכות חובל ומזיק

הלכות חובל ומזיק פרק ב

א  החובל בחברו חבל שהוא ראוי לשלם החמישה דברים כולן, משלם חמישה; הזיקו נזק שאין בו אלא ארבעה, משלם ארבעה; שלושה, משלם שלושה; שניים, משלם שניים; אחד, משלם אחד.

ב  כיצד:  קטע ידו או רגלו או אצבע מהן, או שסימה עינו--משלם חמישה, נזק וצער וריפוי ושבת ובושת.  הכהו על ידו וצבתה וסופה לחזור, על עינו ומרדה וסופה לחיות--משלם ארבעה, צער וריפוי ושבת ובושת.

ג  הכהו על ראשו וצבה--משלם שלושה, צער ריפוי ובושת.  הכהו במקום שאינו נראה, כגון שהכהו על ברכיו או בגבו--משלם שניים, צער וריפוי.

ד  הכהו במטפחת שבידו, או בשטר וכיוצא באלו--נותן אחת, והיא הבושת בלבד.  [ג] כווהו בשפוד או במסמר על ציפורניו, במקום שאינו עושה חבורה ולא מעכב מלאכה--משלם הצער בלבד.  השקהו סם או סכו סם, ושינה מראה עורו--משלם לו ריפוי בלבד, עד שיחזור מראהו כמות שהיה.  אסרו בחדר, נותן לו דמי שבת בלבד.  וכן כל כיוצא באלו.

ה  [ד] המגלח שיער ראש חברו--נותן לו דמי בושתו בלבד, מפני שסופו לחזור.  גילחו בסם או שכווהו, עד שאין סוף השיער לחזור--חייב בחמישה דברים:  בנזק וצער וריפוי ושבת ובושת--שהרי ראשו יתחמם מן הכוויה או מן הסם, ונמצא חש בראשו; ומשלם לו שבת--שהרי הוא ראוי לרקד ולנדנד דלת ראשו בשעת ריקוד, ונמצא בטיל ממלאכה זו; ובושת, שאין לך בושת גדולה מזו.

ו  [ה] הנה למדת, שכל המחסר חברו אבר שאינו חוזר--חייב בכל החמישה דברים.  אפילו הפיל שינו--חייב בכול, שאי אפשר שלא יחלה פיו שעה אחת:  אף על פי שהשן אין לה רפואה, בשר השיניים צריך רפואה.  [ו] אפילו חיסרו כשערה מעור בשרו--חייב בחמישה דברים, שהעור אינו חוזר אלא צלקת.  לפיכך החובל בחברו, וקרע העור, והוציא ממנו דם--חייב בחמישה דברים.

ז  המבעית את חברו--אף על פי שחלה מן הפחד, הרי זה פטור מדיני אדם; וחייב בדיני שמיים:  והוא שלא נגע בו, אלא כגון שצעק מאחוריו או נתראה לו באפילה וכיוצא בזה.  וכן אם צעק באוזנו, וחירשו--פטור מדיני אדם; וחייב בדיני שמיים.  אחזו, ותקע באוזנו וחירשו, או שנגע בו, ודחפו בעת שהבעיתו, או שאחז בבגדיו וכיוצא בדברים אלו--חייב בתשלומין.

ח  ייראה לי שהנחבל שאמר נתחרשתי או נסתמת עיני, והרי איני רואה או איני שומע--אינו נאמן:  שהרי אין אנו מכירין הדבר, שמא יערים.  ואינו נוטל הנזק, עד שייבדק זמן מרובה ויהיה מוחזק שאבד מאור עיניו או נתחרש; ואחר כך ישלם זה.

ט  כמה הוא הצער, הכול לפי הניזק:  יש אדם שהוא רך וענוג ביותר, ובעל ממון; ואילו נתנו לו ממון הרבה, לא היה מצטער מעט.  ויש אדם שהוא עמל וחזק, ועני; ומפני זוז אחד, מצטער צער הרבה.  ועל פי הדברים האלה אומדין, ופוסקין הצער.

י  כיצד משערין הצער במקום שחיסרו אבר:  הרי שקטע אצבעו--אומדין ואומרין כמה אדם כזה רוצה ליתן בין לקטוע לו אבר זה בסיף או לקטוע אותו בסם, אם גזר המלך עליו לקטוע ידו או רגלו; ואומדין כמה יש בין זה לזה, ומשלם המזיק.

יא  כיצד משערין השבת:  אם לא חיסרו אבר, אלא חלה ונפל למשכב או שצבתה ידו וסופה לחזור--נותן לו דמי שבתו של כל יום ויום כפועל בטיל של אותה מלאכה שבטל ממנה.  ואם חיסרו אבר, או קטע ידו--נותן דמי ידו שהוא הנזק; ושבת--רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין, ורואין כמה הוא שכר שומר קישואין בכל יום, ועושין חשבון כל ימי חולייו של זה, ונותן לו.

יב  וכן אם קטע רגלו, רואין אותו כאילו הוא שומר על הפתח; סימה את עינו, רואין אותו כאילו הוא מטחינו בריחיים.  וכן כל כיוצא בזה.

יג  [יב] הכה את חברו על אוזנו, או אחזו ותקע באוזנו, וחירשו--נותן לו דמי כולו:  שהרי אינו ראוי למלאכה כלל.  [יג] סימה את עינו, ולא אמדוהו, וקטע את ידו, ולא אמדוהו, וקטע את רגלו, ולא אמדוהו; ואחר כך חירשו--הואיל ולא אמדוהו בכל נזק ונזק, נותן לו דמי כולו.

יד  אמדוהו לכל נזק ונזק, ואחר כך אמדוהו לכולו--אין גובין ממנו אלא דמי כולו בלבד; ואם תפס הניזק נזק כל אבר ואבר, ודמי כולו--אין מוציאין מידו.

טו  [יד] כיצד משערין הריפוי:  אומדין בכמה ימים יחיה זה מחולי זה, וכמה הוא צריך; ונותן לו מיד.  ואין מחייבין אותו ליתן דבר יום ביומו; ודבר זה, תקנה היא למזיק.  [טו] וכן השבת--אומדין אותה, ונותן הכול מיד.  אם היה מתגלגל בחולייו והולך, וארך בו החולי יתר על מה שאמדוהו--אינו מוסיף לו כלום; וכן אם הבריא מיד, אין פוחתין לו ממה שאמדוהו.

טז  במה דברים אמורים, בשרצה המזיק--שזו תקנה היא לו.  אבל אם אמר המזיק אין רצוני בתקנה זו, אלא ארפאהו דבר יום ביומו--שומעין לו.  [יז] אמר לו הניזק, פסוק עימי, ותן על ידי, ואני ארפא עצמי--אין שומעין לו:  שהרי אומר לו, שמא לא תרפא עצמך ואחזיק אני עצמי במזיקין; אלא נותן לו דבר יום ביומו, או פוסק על הכול ונותן דמי הריפוי על ידי בית דין.  [יח] אמר לו המזיק אני ארפא אותך, או יש לי רופא שמרפא בחינם--אין שומעין לו; אלא מביא רופא אומן, ומרפאהו בשכר.

יז  [יט] הרי שלא פסק עימו, אלא היה מרפא יום יום, ועלו בו צמחים מחמת המכה, או נסתרה המכה אחר שחיית--חייב לרפאותו, וליתן לו דמי שבתו.  עלו צמחים שלא מחמת המכה--חייב לרפאותו, ואינו נותן לו דמי שבתו.  עבר על דברי רופא, והכביד החולי--אינו חייב לרפאותו.

יח  [כ] כשפוסקין בית דין על המזיק, ומחייבין אותו לשלם, גובין ממנו הכול מיד, ואין קובעין לו זמן כלל.  ואם בבושת בלבד נתחייב--קובעין לו זמן לשלם, שהרי לא חיסרו ממון.