משנה תורה לרמב"ם ספר נזקים הלכות חובל ומזיק

הלכות חובל ומזיק פרק א

א  החובל בחברו, חייב לשלם לו חמישה דברים--נזק, וצער, וריפוי, ושבת, ובושת.  וחמישה דברים אלו, כולן משתלמים מן היפה שבנכסיו כדין כל המזיקין.

ב  נזק כיצד:  שאם קטע יד חברו, או רגלו--רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק, כמה היה יפה וכמה הוא יפה עתה; ומשלם הפחת שהפחית מדמיו:  שנאמר "עין תחת עין . . ." (שמות כא,כד; ויקרא כד,כ)--מפי השמועה למדו שזה שנאמר "תחת", לשלם ממון הוא.

ג  זה שנאמר בתורה "כאשר ייתן מום באדם, כן יינתן בו" (ויקרא כד,כ)--אינו לחבול בזה כמו שחבל בחברו, אלא שהוא ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כמו שעשה; ולפיכך משלם נזקו.  והרי הוא אומר "ולא תקחו כופר לנפש רוצח" (במדבר לה,לא), לרוצח בלבד הוא שאין כופר; אבל לחסרון אברים או לחבלות, יש כופר.

ד  וכן זה שנאמר בחובל בחברו ומזיקו "לא תחוס, עינך" (דברים כה,יב), שלא תחוס בתשלומין:  שמא תאמר עני הוא זה, ושלא בכוונה חבל בו; ארחמנו.  לכך נאמר "לא תחוס, עינך".

ה  ומניין שזה שנאמר באברים "עין תחת עין . . ." (שמות כא,כד; ויקרא כד,כ), תשלומין הוא--שנאמר "חבורה, תחת חבורה" (שמות כא,כה), ובפירוש נאמר "וכי יכה איש את ריעהו, באבן או באגרוף . . . רק שבתו ייתן, ורפוא ירפא" (ראה שמות כא,יח-יט).  הא למדת ש"תחת" שנאמר בחבורה תשלומין, והוא הדין ל"תחת" הנאמר בעין ובשאר אברים.

ו  אף על פי שדברים אלו נראים מעניין תורה שבכתב, כולן מפורשין הן מפי משה מהר סיניי, וכולן הלכה למעשה הן בידינו; וכזה ראו אבותינו דנין בבית דינו של יהושוע, ובבית דינו של שמואל הרמתי, ובכל בית דין ובית דין שעמדו מימות משה ועד עכשיו.

ז  ומניין שמזיק חברו חייב בצער בפני עצמו:  שהרי נאמר באונס "תחת אשר עינה" (דברים כב,כט); והוא הדין לכל המצער את חברו בגופו, שהוא חייב לשלם דמי הצער.

ח  ומניין שהוא חייב בשבת בפני עצמו, וריפוי בפני עצמו--שנאמר "רק שבתו ייתן, ורפוא ירפא" (שמות כא,יט).  [ט] ומניין שהוא חייב בבושת בפני עצמה:  שהרי נאמר "ושלחה ידה, והחזיקה במבושיו.  וקצותה, את כפה" (דברים כה,יא-יב); בכלל דין זה, קנס המבייש.

ט  [י] אינו חייב על הבושת עד שיהיה מתכוון, שנאמר "ושלחה ידה" (דברים כה,יא).  אבל המבייש חברו בלא כוונה, פטור; לפיכך ישן וכיוצא בו שבייש, פטור.

י  [יא] אדם מועד לעולם--בין שוגג בין מזיד, בין ער בין ישן, בין שיכור:  אם חבל בחברו, או הזיק ממון חברו--משלם מן היפה שבנכסיו.

יא  במה דברים אמורים שהישן חייב לשלם, בשניים שישנו כאחד ונתהפך אחד מהן והזיק את חברו או קרע בגדו.  אבל אם היה אחד ישן, ובא אחר ושכב בצידו--זה שבא באחרונה, הוא המועד; ואם הזיקו הישן, פטור.  וכן אם הניח כלי בצד הישן, ושיברו הישן--פטור:  שזה שהניחו, הוא המועד שפשע.

יב  מי שנפל מן הגג ברוח מצויה והזיק--חייב בארבעה דברים, ופטור מן הבושת.  נפל ברוח שאינה מצויה--חייב בנזק בלבד, ופטור מארבעה דברים.  ואם נתהפך--חייב בכול, אף בבושת:  שכל המתכוון להזיק--אף על פי שלא נתכוון לבייש, חייב בבושת.

יג  שניים שחבלו באחד כאחת--שניהם חייבין, ומשלשין ביניהן.  היה אחד מתכוון, ואחד שאינו מתכוון--זה שאינו מתכוון, פטור מן הבושת.  [יד] המתכוון לבייש את הקטן, ובייש את הגדול--נותן לגדול דמי בושתו של קטן; נתכוון לבייש את העבד, ובייש את בן חורין--נותן לבן חורין דמי בושתו של עבד.

יד  [טו] הייתה אבן מונחת לו בחיקו, בין שלא הכיר בה מעולם, בין שהכיר בה ושכחה, ועמד ונפלה והזיקה--חייב בנזק בלבד, ופטור מארבעה דברים.  וכן אם נתכוון לזרוק שתיים, וזרק ארבע והזיק, או שהזיק כשהוא ישן--חייב בנזק בלבד, ופטור מארבעה דברים.

טו  [טז] המזיק את חברו בכוונה בכל מקום, חייב בחמישה דברים.  ואפילו נכנס לרשות חברו שלא ברשות, והזיקו בעל הבית--חייב:  שאף על פי שיש לו רשות להוציאו, אין לו רשות להזיקו.  אבל אם הוזק זה שנכנס בבעל הבית, הרי בעל הבית פטור; ואם הוזק בו בעל הבית--חייב, מפני שנכנס שלא ברשות.  היו שניהם ברשות, או שניהם שלא ברשות, והוזקו זה בזה--שניהם פטורין.

טז  [יז] המבקע עצים ברשות הרבים, ופרח עץ מהן והזיק ברשות היחיד, או שביקע ברשות היחיד, והזיק ברשות הרבים, או שביקע ברשות היחיד, והזיק ברשות היחיד אחרת, או הנכנס לחנותו של נגר בין ברשות בין שלא ברשות, וניתזה בקעת וטפחה על פניו--בכל אלו חייב בארבעה דברים, ופטור מן הבושת.

יז  [יח] כשם שאומדין למיתה, כך אומדין לנזקין.  כיצד:  הרי שהכה חברו בצרור קטן שאין בו כדי להזיק, או בקיסם של עץ קטן, וחבל בו חבל שאין חפץ זה ראוי לעשותו--הרי זה פטור:  שנאמר "באבן או באגרוף" (שמות כא,יח), דבר הראוי להזיק.  אבל חייב הוא בבושת בלבד--שאפילו רקק בגופו של חברו, חייב בבושת.

יח  לפיכך צריכין העדים לידע במה הזיק, ומביאין החפץ שהזיק בו לבית דין, עד שאומדין אותו, ודנין עליו.  ואם אבד החפץ, ואמר החובל לא היה בו כדי להזיק וכמו אנוס אני, והנחבל אומר היה בו כדי להזיק--יישבע הנחבל, וייטול כמו שיתבאר.

יט  הברזל, אין לו אומד:  אפילו מחט קטנה--ראויה היא להמית, ואין צריך לומר להזיק.  הזורק אבן, ולאחר שיצאת מתחת ידו הוציא הלה את ראשו מן החלון וקיבלה--פטור מכלום:  שנאמר "ומצא את ריעהו" (דברים יט,ה), פרט לממציא את עצמו.