משנה תורה לרמב"ם ספר נזקים הלכות גניבה

הלכות גניבה פרק ט

א  כל הגונב נפש מישראל, עובר בלא תעשה:  שנאמר "לא תגנוב" (שמות כ,יב; דברים ה,טז)--פסוק זה האמור בעשרת הדברים, הוא אזהרה לגונב נפשות.  וכן המוכרו--עובר בלא תעשה, שזה בכלל "לא יימכרו, ממכרת עבד" (ויקרא כה,מב).  ואין לוקין על שני לאוין אלו, מפני שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, שנאמר "כי יימצא איש, גונב נפש . . ." (דברים כד,ז); ומיתתו בחנק.

ב  אין הגנב חייב מיתת חנק עד שיגנוב את הישראל, ויכניסנו לרשותו, וישתמש בו, וימכרנו לאחרים--שנאמר "והתעמר בו, ומכרו" (דברים כד,ז).  ואפילו לא נשתמש בו אלא בפחות משווה פרוטה, כגון שנשען עליו או נסמך בו, אף על פי שהנגנב ישן--הרי זה נשתמש בו.

ג  גנבו ונשתמש בו ומכרו, ועדיין הנגנב ברשות עצמו, ולא הכניסו הגנב לרשותו--פטור.  גנבו והוציאו לרשותו, ונשתמש בו ולא מכרו, או מכרו קודם שישתמש בו, או נשתמש בו ומכרו לאחד מקרוביו של גנב, כגון שמכרו לאביו או לאחיו--הרי זה פטור:  שנאמר "גונב נפש מאחיו" (דברים כד,ז), עד שיבדילנו מאחיו ומקרוביו במכירה.

ד  וכן אם גנבו והוא ישן, ונשתמש בו כשהוא ישן, ומכרו ועדיין הוא ישן--הרי זה פטור.  [ד] וכן אם גנב אישה, ומכרה לעובריה בלבד, כגון שהתנה על הלוקח שזו השפחה לי, ואין לך אלא הוולדות--הרי זה פטור.

ה  הגונב את בנו או את אחיו הקטן, וכן האפיטרופין שגנבו את היתומים שהן סמוכין אצלם, ובעל הבית שגנב אחד מבני ביתו הסמוכין על שולחנו, ומלמד תינוקות שגנב אחד מן הקטנים הלומדים אצלו--אף על פי שנשתמש בו ומכרו, פטור:  שנאמר "ונמצא בידו" (שמות כא,טז), פרט לאלו שהן מצויין בידו.

ו  אחד הגונב את הגדול, או הגונב את הקטן בן יומו שכלו לו חודשיו, בין זכר בין נקבה, בין שהיה הגנב איש או אישה--הרי אלו נהרגין:  שנאמר "גונב נפש" (דברים כד,ז), מכל מקום.  ואחד הגונב את ישראל, או שגנב גר או עבד משוחרר--שנאמר "נפש מאחיו" (שם), ואלו בכלל אחינו בתורה ובמצוות הן.  אבל הגונב את העבד, או מי שחצייו עבד וחצייו בן חורין--פטור.

ז  הבא במחתרת, בין ביום בין בלילה--אין לו דמים:  אלא אם הרגו בעל הבית או שאר האדם, פטורין.  ורשות יש לכול להורגו בין בחול בין בשבת, בכל מיתה שיכולין להמיתו--שנאמר "אין לו, דמים" (שמות כב,א).

ח  ואחד הבא במחתרת, או גנב שנמצא בתוך גגו של אדם, או בתוך חצרו, או בתוך קרפפו--בין ביום בין בלילה.  ולמה נאמר "במחתרת" (שמות כב,א), לפי שדרך רוב הגנבים לבוא במחתרת בלילה.

ט  ומפני מה התירה תורה דמו של גנב, אף על פי שבא על עסקי ממון:  לפי שחזקתו שאם עמד בעל הבית בפניו ומנעו, יהרגנו; ונמצא זה הנכנס לבית חברו לגנוב כרודף אחר חברו להורגו, ולפיכך ייהרג--בין שהיה גדול בין שהיה קטן, בין זכר בין נקבה.

י  היה הדבר ברור לבעל הבית שזה הגנב הבא עליו אינו הורגו, ולא בא אלא על עסקי ממון--אסור להורגו; ואם הרגו, הרי זה הורג נפש:  שנאמר "אם זרחה השמש עליו" (שמות כב,ב)--אם ברור לך הדבר כשמש שיש לו שלום עימך, אל תהרגהו.  לפיכך אב הבא במחתרת על בנו--אינו נהרג, שוודאי שאינו הורגו; אבל הבן הבא על אביו, נהרג.

יא  וכן הגנב שגנב ויצא, או שלא גנב ומצאו יוצא מן המחתרת--הואיל ופנה עורף ואינו רודף, יש לו דמים.  וכן אם הקיפוהו עדים או בני אדם--אף על פי שעדיין הוא ברשות זה שבא עליו, אינו נהרג.  ואין צריך לומר אם בא לבית דין, שאינו נהרג.

יב  וכן הבא במחתרת לתוך גינתו, או לתוך שדהו, או לתוך הדיר והסהר--יש לו דמים:  שחזקתו שבא על הממון בלבד, לפי שאין רוב הבעלים מצויים במקומות אלו.

יג  כל גנב שיש לו דמים--אם נפל עליו גל בשבת, מפקחים עליו.  ואם שיבר כלים בביאתו, חייב בתשלומין; אבל מי שאין לו דמים ששיבר כלים בביאתו, פטור כמו שביארנו.