משנה תורה לרמב"ם ספר נזקים הלכות גניבה

הלכות גניבה פרק ו

א  כל דבר שחזקתו שהוא גנוב, אסור ליקח אותו; וכן אם רוב אותו הדבר שהוא גנוב, אין לוקחין אותו.  לפיכך אין לוקחים מן הרועים צמר או חלב או גדיים; אבל לוקחין מהן חלב וגבינה במדבר, אבל לא ביישוב.  ומותר ליקח מן הרועים ארבע צאן, או ארבע גיזות של צמר מעדר קטן, או חמש מעדר גדול--שאין חזקתו שהוא גונב דבר רב.  [ב] כללו של דבר:  כל שהרועה מוכרו--אם היה בעל הבית מרגיש בו, מותר ליקח אותו מן הרועה; ואם אין בעל הבית מרגיש בו, אסור ליקח אותו.

ב  [ג] אין לוקחין משומרי פירות עצים או פירות, אלא בזמן שהן יושבין ומוכרים והסלים לפניהם והפלס לפניהם, שהרי הדבר גלוי ויש לו קול, ואין זה גניבה.  ולוקחין מפתח הגינה, אבל לא מאחורי הגינה.  וכולן שאמרו הטמן, אסור ליקח מהן.  ומותר ליקח מן האריס, שהרי יש לו חלק בפירות ובעצים.

ג  [ד] אין לוקחין מן הנשים ומן העבדים ומן הקטנים, אלא דברים שחזקתן שהן שלהן מדעת הבעלים, כגון נשים שמכרו כלי פשתן בגליל, או עגלים בשרון; וכולן שאמרו הטמן--אסור ליקח מהן, מפני שהן בחזקת גניבה.  ולוקחין ביצים ותרנגולים בכל מקום מכל אדם; ואם אמר הטמן, אסור.

ד  [ה] לוקחין מן הבדדין זיתים במידה, ושמן במידה; אבל לא זיתים מועטים, ולא שמן מועט--שחזקתן, גניבה הם.  וכן כל כיוצא בהם.

ה  [ו] מוכין שהכובס מוציא, הרי אלו שלו; ושהסורק מוציא, הרי אלו של בעל הבית.  הכובס נוטל שלושה חוטין, והן שלו; יתר מכאן, של בעל הבית.  אם היה שחור על גבי לבן--נוטל את הכול, והם שלו.

ו  [ז] החייט ששייר מן החוט כדי משיכת מחט, ושייר מן הבגד מטלית שהיא שלוש אצבעות על שלוש אצבעות--חייב להחזירן לבעלים; פחות מכאן, שלו.

ז  [ח] נסורת שהחרש מוציא במעצד, שלו; ובכשיל, של בעל הבית.  ואם היה עושה אצל בעל הבית, אף הנסורת של בעל הבית.  וכל הדברים האלו וכיוצא בהן, הולכין בהן אחר מנהג המדינה.

ח  [ט] כל אומן שמכר דבר מן הדברים שאינן שלו בהלכת מדינה, כגון מוכין שמכרן הסורק במקום שנהגו שיהיו לבעל הבית--אסור ליקח ממנו, מפני שהן בחזקת גניבה.  אבל לוקחין ממנו כר מלא מוכין.  ואם מכר האומן דברים שהן שלו בהלכת מדינה, לוקחין ממנו; ואם אמר הטמן, אסור.