משנה תורה לרמב"ם  ספר נזקים הלכות גניבה
הלכות גניבה פרק א
א כל הגונב ממון משווה פרוטה ומעלה--עובר על לא תעשה, שנאמר "לא, תגנובו" (ויקרא יט,יא). ואין לוקין על לאו זה, שהרי ניתן לתשלומין, שהגנב, חייבה אותו תורה לשלם. ואחד הגונב ממון ישראל, או הגונב ממון גוי עובד עבודה זרה; ואחד הגונב את הגדול, או את הקטן.
ב אסור לגנוב כל שהוא, דין תורה. ואסור לגנוב דרך שחוק, או לגנוב על מנת להחזיר, או לגנוב על מנת לשלם: הכול אסור, שלא ירגיל עצמו בכך.
ג איזה הוא גנב--זה הלוקח ממון אדם בסתר ואין הבעלים יודעין, כגון הפושט ידו לתוך כיס חברו ולקח מעותיו ואין הבעלים רואין; וכן כל כיוצא בזה. אבל אם לקח בגלוי ובפרהסיה ובחוזק יד, אין זה גנב אלא גזלן; לפיכך ליסטיס מזויין שגנב--אינו גזלן אלא גנב, אף על פי שהבעלים יודעין בשעה שגנב.
ד גנב שהעידו עליו עדים כשרים שגנב, חייב לשלם שניים לבעל הגניבה: אם גנב דינר, משלם שניים; גנב חמור או כסות או גמל, משלם שניים בדמיה. נמצא מפסיד כשיעור שביקש לחסר את חברו.
ה הגנב שהודה מעצמו שגנב--משלם את הקרן, ופטור מן הכפל: שנאמר "אשר ירשיעון אלוהים, ישלם שניים לריעהו" (שמות כב,ח), לא המרשיע את עצמו משלם שניים. והוא הדין לכל הקנסות, שהמודה בהן פטור.
ו תשלומי כפל נוהגין בכול, חוץ משה ושור: שהגונב את השה או את השור, וטבח או מכר--משלם על השה תשלומי ארבעה, ועל השור תשלומי חמישה.
ז אחד האיש ואחד האישה שגנבו, חייבין לשלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמישה. הייתה אשת איש שאין לה לשלם--הרי הכפל עליה חוב עד שתתגרש או ימות בעלה, ובית דין נפרעין ממנה. [ח] וקטן שגנב--פטור מן הכפל, ומחזירין דבר הגנוב ממנו; ואם איבדו--אינו חייב לשלם אף הקרן, ואפילו לאחר שהגדיל.
ח [ט] העבד שגנב, פטור מן הכפל. ובעליו פטורין--שאין אדם חייב על נזקי עבדיו, אף על פי שהן ממונו, מפני שיש בהן דעת, ואינו יכול לשומרן: שאם יכעיסנו רבו, ילך וידליק גדיש באלף דינר וכיוצא בזה משאר נזקין. נשתחרר העבד, חייב לשלם את הכפל.
ט [י] ראוי לבית דין להכות את הקטנים על הגניבה כפי כוח הקטן, כדי שלא יהיו רגילין בה; וכן אם הזיקו שאר נזקין. וכן מכין את העבדים שגנבו או שהזיקו מכה רבה, כדי שלא יהיו משלחת להזיק.
י [יא] הייתה הגניבה ביד הגנב והשביחה מאליה, כגון כבשה שילדה, וגזזה--משלם אותה, ואת גיזותיה ואת ולדותיה; ואם אחר ייאוש ילדה וגזזה, משלם כשעת הגניבה.
יא הוציא עליה הוצאות והשביחה, כגון שפיטם אותה--הרי השבח של גנב, אפילו לפני ייאוש; וכשמחזיר הגניבה עם הכפל, נוטל השבח מן הבעלים או מחשבין לו מן הכפל.
יב הגניבה עצמה שהיא ביד הגנב, ולא נשתנת--חוזרת לבעליה, בין לפני ייאוש בין לאחר ייאוש, אלא שאחר ייאוש, השבח לגנב כמו שביארנו. נשתנת הגניבה ביד הגנב--קניה וקנה שבחה, ואפילו לפני ייאוש; ואינו משלם אלא דמים.
יג גנב כחושה והשמינה, או שמנה והכחישה--משלם תשלומי כפל או תשלומי ארבעה וחמישה, כשעת הגניבה. גנב טלה ונעשה איל, עגל ונעשה שור--משלם תשלומי כפל, כשעת הגניבה; טבחו או מכרו אחר שהגדיל--נעשה שינוי בידו, וקנהו, ושלו הוא טובח ושלו הוא מוכר, ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמישה.
יד גנב בהמה או כלי וכיוצא בהן, ובשעת הגניבה היה שווה ארבעה, ועכשיו בשעת עמידה בדין שווה שניים--משלם קרן כשעת הגניבה, ותשלומי כפל או ארבעה וחמישה כשעת עמידה בדין. היה שווה בשעת הגניבה שניים, ובשעת עמידה בדין ארבעה--אם שחט או מכר או שיבר הכלי או איבדו, משלם תשלומי כפל או ארבעה וחמישה כשעת עמידה בדין. ואם מתה הבהמה או אבד הכלי מאליו, משלם תשלומי כפל כשעת הגניבה.
טו מי שגנב כלי ושיברו או פחתו, או נשבר או נפחת מאליו--אין שמין לו הפחת: אלא רואין כמה היה שווה הכלי, ומשלם לבעלים שניים בדמיו; והכלי השבור יהיה לגנב. וכן כל כיוצא בזה. ואם רצו הבעלים ליטול הכלי השבור, וישלם להם הפחת והכפל--שומעין להן.
טז הגונב וטבח או מכר לפני ייאוש בעלים--אף על פי שלא קנה לוקח, והרי הגניבה חוזרת בעצמה מיד הלוקח--הרי זה משלם תשלומי ארבעה וחמישה; ואין צריך לומר אם טבח או מכר לאחר ייאוש--שהוא משלם תשלומי ארבעה וחמישה, שהרי הועיל במעשיו וקנה הלוקח.
יז הגונב מאחר הגנב--אף על פי שנתייאשו הבעלים, אינו משלם תשלומי כפל; ואם טבח ומכר, אינו משלם תשלומי ארבעה וחמישה: לגנב הראשון אינו משלם, שהרי דין הבהמה הזאת לחזור בעיניה לבעלים ולא קניה הגנב; ולא לבעלים אינו חייב לשלם הכפל או ארבעה וחמישה, מפני שלא גנב מרשותן.
יח גנב וטבח, ובא גנב אחר וגנב הטבח--משלם תשלומי כפל לגנב הראשון, שהרי קנה בשינוי מעשה; וגנב הראשון משלם תשלומי ארבעה וחמישה.
יט גנב ומכר, ובא אחר וגנב מן הלוקח--אם נתייאשו הבעלים--הרי הראשון משלם תשלומי ארבעה וחמישה, והגנב השני משלם תשלומי כפל; ואם לא נתייאשו הבעלים, אין האחרון משלם אלא קרן בלבד.
|
