משנה תורה לרמב"ם ספר נזקים הלכות נזקי ממון

הלכות נזקי ממון פרק א

א  כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקה--הבעלים חייבין לשלם, שהרי ממונם הזיק:  שנאמר "כי ייגוף שור איש את שור ריעהו . . ." (שמות כא,לה); אחד השור ואחד שאר בהמה חיה ועוף, לא דיבר הכתוב בשור אלא בהווה.

ב  וכמה משלם:  אם הזיקה בדברים שדרכה לעשותם תמיד, כמנהג ברייתה--כגון בהמה שאכלה תבן או עמיר, או שהזיקה ברגלה כדרך הילוכה--חייב לשלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו, שנאמר "מיטב שדהו ומיטב כרמו, ישלם" (שמות כב,ד).

ג  ואם שינת ועשת מעשים שאין דרכה תמיד לעשותם, והזיקה בהן, כגון שור שנגח או נשך--חייב לשלם חצי נזק מגוף המזיק עצמו, שנאמר "ומכרו את השור החי, וחצו את כספו" (שמות כא,לה).

ד  [ג] כיצד:  שור שווה מנה שנגח לשור שווה עשרים, והמיתו והרי הנבילה שווה ארבעה--בעל השור חייב לשלם שמונה, שהוא חצי הנזק; ואינו חייב לשלם אלא מגוף השור שהזיק, שנאמר "ומכרו את השור החי" (שמות כא,לה).  לפיכך אם המית שור שווה עשרים לשור שווה מאתיים, והנבילה שווה מנה--אין בעל הנבילה יכול לומר לבעל החי תן לי חמישים, אלא אומר לו הרי שור שהזיק לפניך קחהו ולך:  אפילו אינו שווה אלא דינר.  וכן כל כיוצא בזה.

ה  [ד] העושה מעשה שדרכו לעשותו תמיד, כמנהג ברייתו--הוא הנקרא מועד.  והמשנה ועשה מעשה שאין דרך כל מינו לעשות כן תמיד, כגון שור שנגח או נשך--הוא הנקרא תם.  וזה המשנה--אם הורגל בשינוייו פעמים רבות, נעשה מועד לאותו דבר שהורגל בו:  שנאמר "או נודע, כי שור נגח הוא" (שמות כא,לו).

ו  [ה] חמישה מעשים תמים יש בבהמה--אם הועדה לאחד מהן, נעשית מועדת לאותו מעשה; ואלו הן--הבהמה אינה מועדת מתחילתה לא ליגח, ולא ליגוף, ולא לישוך, ולא לרבוץ על כלים גדולים, ולא לבעוט.  ואם הועדה לאחד מהן, הרי זו מועדת לו.  אבל השן מועדת מתחילתה לאכול את הראוי לה, והרגל מועדת מתחילתה לשבר בדרך הילוכה, והבהמה מועדת מתחילתה לרבוץ על פכין קטנים וכיוצא בהם ולמעך אותן.

ז  [ו] חמישה מיני בהמה מועדין מתחילת ברייתן להזיק, ואפילו הן תרבות; לפיכך אם הזיקו או המיתו בנגיחה או בנשיכה ודריסה וכיוצא בהן, חייב נזק שלם.  ואלו הן--הזאב, והארי, והדוב, והנמר, והברדלס.  וכן הנחש שנשך--הרי זה מועד, ואפילו היה תרבות.

ח  [ז] כל מועד משלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו, וכל תם משלם חצי נזק מגופו.  במה דברים אמורים, בשנכנסה הבהמה לרשות הניזק והזיקתהו.  אבל אם נכנס הניזק לרשות המזיק, והזיקתהו בהמתו של בעל הבית--הרי זה פטור על הכול:  שהרי הוא אומר לו אילו לא נכנסת לרשותי, לא הגיע לך היזק; והרי מפורש בתורה "ושילח את בעירו, וביער בשדה אחר" (שמות כב,ד).

ט  [ח] הזיקה ברשות הרבים, או בחצר שאינה של שניהן לא למזיק ולא לניזק, או בחצר שהיא של שניהן והרי היא מיוחדת להניח בה פירות ולהכניס לה בהמה כגון הבקעה וכיוצא בה--אם בשן ורגל הזיקה כדרכה, הרי זה פטור:  מפני שיש לה רשות להלך בכאן, ודרך הבהמה להלך כדרכה ולאכול ולשבר כדרך הילוכה.  ואם נגחה או נגפה או רבצה או בעטה או נשכה--אם תמה היא, משלם חצי נזק; ואם מועדת, משלם נזק שלם.

י  [ט] הייתה החצר של שניהן מיוחדת לפירות, לא להכניס לה בהמה, והכניס לה אחד מן השותפין בהמתו, והזיקה--חייב, אפילו על השן ועל הרגל.  וכן אם הייתה מיוחדת לבהמה לשניהן, והיה רשות לאחד מהן בלבד להכניס לה פירות, והזיקה פירותיו--חייב, אף על השן ועל הרגל.

יא  [י] שלושה אבות נזקים בשור--הקרן, והשן, והרגל.  תולדות הקרן--נגיפה, נשיכה, רביצה, בעיטה.  תולדות השן--אם נתחככה בכותל להניתה, והזיקה פירות בחיכוכה; וכן אם טינפה פירות להניתה.  תולדות הרגל--הזיקה בגופה דרך הילוכה, או שהזיקה בשיערה דרך הילוכה, או שכישכשה בזנבה, או באוכף שעליה, בפרומביה שבפיה, בזוג שבצווארה; וכן חמור שהזיק במשאו בשעת הילוכו, ועגלה המושכת שהזיקה בשעת משיכתה:  כל אלו תולדות הרגל הן, וברשות הרבים פטורין, וברשות הניזק משלמין נזק שלם.

יב  [יא] כישכשה בזנבה כשכוש רב שאינו דרכה תמיד, והזיקה ברשות הרבים, או שכישכשה בגיד שלה ברשות הרבים, והזיקה--פטור; ואם תפס הניזק, גובה חצי נזק ממה שתפס--שזה הדבר ספק הוא אם אלו תולדות הקרן שחייב עליה ברשות הרבים, או תולדות הרגל שפטור עליה ברשות הרבים כמו שביארנו.