משנה תורה לרמב"ם ספר טהרה הלכות מקוות

הלכות מקוות פרק ט

א  שש מעלות במקוות, זו למעלה מזו.  הראשון מי גבאים, ומי בורות שיחין ומערות, וכיוצא בהן ממים המכונסין בקרקע.  אף על פי שהן שאובין, ואף על פי שאין בהן ארבעים סאה--הואיל ואינן מיטמאין אלא לרצון, כמו שביארנו--הרי הן בחזקת טהורין וכשרים לעשות מהן עיסה הטבולה לחלה, וליטול מהן לידיים, והוא שייטול מהן בכלי, כמו שיתבאר.

ב  למעלה מהן מי תמצית שלא פסקו, אלא עדיין הגשמים יורדין וההרים בצין, והן נמשכין ונקווין, ואינן שאובין אבל אין בהן ארבעים סאה--הרי הן כשרים לתרומה וליטול מהן לידיים, ומטבילין בהן את המים שנטמאו.

ג  פסקו הגשמים ולא פסקו ההרים מלהזחיל, עדיין הן מי תמצית; פסקו ההרים ואינן בצין, הרי אלו כמי גבאים.

ד  [ג] החופר בצד הים ובצד הנהר ובמקום הביצין, הרי הן כמי תמצית שלא פסקו.  [ד] החופר בצד המעיין--כל זמן שהן באין מחמת המעיין, אף על פי שפוסקין וחוזרין ומושכין--הרי הן כמי מעיין; פסקו מלהיות מושכין, הרי הן כמי גבאים.

ה  למעלה מהן מקוה שיש בו ארבעים סאה מים שאינן שאובין, שבו טובל כל אדם טמא--חוץ מן הזב הזכר.  ובו מטבילין את כל הכלים הטמאים, ואת הידיים שמטבילין אותן לקודש כמו שביארנו.

ו  למעלה מזה המעיין שמימיו מועטין, והרבו עליו מים שאובין--שווה למקוה, שאין מיטהרין במים הנמשכין ממנו אלא במים הנקווין ועומדין באשבורן; ושווה למעיין, שהוא מטהר בכל שהוא--שהמעיין אין למימיו שיעור, אפילו כל שהן מטהרין.

ז  למעלה מזה המעיין שלא נתערב בו מים שאובין, אבל מימיו מוכים, כגון שהיו מימיו מרים, או מלוחים--שהרי הוא מטהר בזוחלין, והן המים הנגררין ונמשכין מן המעיין.

ח  למעלה מזה המעיין שמימיו מים חיים--שבהן בלבד טובלין הזבים הזכרים, ומהן לוקחין לטהרת המצורע, ולקדש מי חטאת.

ט  מה בין מעיין למקוה:  המקוה אינו מטהר אלא בארבעים סאה, והמעיין מטהר בכל שהוא.  המקוה אינו מטהר אלא באשבורן, אבל המים הנזחלין ממנו אינן מטהרין; והמעיין מטהר בזוחלין.  המקוה, לא תעלה בו טבילה לזבים; והמעיין--אם היו מימיו מים חיים, הזב טובל בהן.

י  [ט] מעיין שהיו מימיו יוצאין ונמשכין לתוך השוקת, ואחר כך יוצאין מן השוקת ונזחלין--הרי כל המים שבשוקת ושחוץ לשוקת פסולין.  היו מקצת המים נמשכין על שפת השוקת, אפילו כל שהוא--הרי המים שחוץ לשוקת כשרים, שהמעיין מטהר בכל שהוא.

יא  היו מימיו נמשכין לתוך בריכה שהיא מלאה מים, ונקווין שם--הרי אותה הבריכה כמקוה; היה יוצא חוץ לבריכה--הרי זה פסול לזבים ולמצורעים ולקדש מי חטאת, עד שיידע שיצאו כל מי המקוה שהיו בתוך הבריכה.

יב  [י] מעיין שהיו מימיו נמשכין על גבי הכלים שאין להן בית קיבול, כגון שולחן וספסל וכיוצא בהן--הרי זה כמקוה, ובלבד שלא יטביל על גבי הכלים.

יג  [יא] מעיין שהיו אמות קטנות נמשכות ממנו, ורבה עליו מים שאובין לתוך המעיין עד שגברו המים שבאמות ושטפו--הרי הן כמעיין לכל דבר.

יד  היו מימי המעיין עומדין, ואינן נמשכין, ורבה עליו מים, עד שמשכו ממנו אמות המים--הרי המים שמשכו שווין למקוה לטהר באשבורן בלבד, ושווין למעיין לטהר בכל שהוא.

טו  [יב] כל הימים--מטהרין בזוחלין, ופסולין לזבים ולמצורעים ולקדש מהן מי חטאת.  [יג] המים הזוחלין מן המעיין, הרי הן כמעיין לכל דבר.  והמנטפין מן המעיין--אף על פי שהן טורדין, הרי הם כמקוה, ואין מטהרין אלא בארבעים סאה עומדין, ופסולין לזבים ולמצורעים ולקדש מהן מי חטאת.

טז  היו הזוחלין מן המעיין מתערבין עם הנוטפין ממנו--אם רבו הזוחלין על הנוטפין, הרי הכול כמעיין לכל דבר.  ואם רבו הנוטפין על הזוחלין, וכן אם רבו מי גשמים על מי הנהר--אינן מטהרין בזוחלין, אלא באשבורן; לפיכך צריך להקיף מפץ וכיוצא בו באותו הנהר המעורב, עד שייקוו המים ויטבול בהן.

יז  [יד] נוטפין שעשין זוחלין, כגון שסמך למקום המנטף טבלה של חרס חלקה, והרי המים נזחלין ויורדין עליה--הרי אלו כשרים; וכל דבר שמקבל טומאה, ואפילו מדברי סופרים--אין מזחילין בו.  [טו] זוחלין שקילחן בעלי אגוז--כשרים כשהיו, שאין עלי האגוז הלח שהוא צובע חשוב ככלים.

יח  [טז] מי גשמים הבאין מן המדרון, והרי הן נזחלין ויורדין--אף על פי שיש מתחילתן ועד סופן ארבעים סאה--אין מטבילין בהן כשהן נזחלין, עד שייקוו וינוחו באשבורן ארבעים סאה.  הרי שהקיף כלים ועשה מהן מחיצות, עד שנתקבץ ביניהן ארבעים סאה ממים הנזחלין מן הגשמים--הרי זה טובל בהן; וכלים שעשה מהן הגדר, לא עלתה להן טבילה.

יט  [יז] גל שנתלש מן הים, ונפל על האדם או על הכלים--אם יש בו ארבעים סאה, הרי אלו טהורין לחולין:  שאין הטובל לחולין צריך כוונה, כמו שביארנו.  ואם נתכוון, והיה יושב ומצפה עד שייפול הגל--עלתה לו טבילה לדבר שנתכוון לו.

כ  [יח] אין מטבילין בגל כשהוא באוויר קודם שייפול על הארץ, אף על פי שיש בו ארבעים סאה--לפי שאין מטבילין בזוחלין, קל וחומר באוויר.  היו שני ראשי הגל נוגעין בארץ, מטבילין בו; ואין מטבילין בכיפה שלו, מפני שהוא באוויר.