משנה תורה לרמב"ם  ספר טהרה הלכות מקוות
הלכות מקוות פרק ב
א אלו חוצצין באדם: לפלוף שחוץ לעין, וגלד שעל גבי המכה, וסם יבש שעל גבי המכה, והרטייה שעליה, וגלדי צואה שעל בשרו, ובצק או טיט שתחת הציפורן, והמלמולין שעל הגוף, וטיט היוון, וטיט היוצרין, וטיט של דרכים הנמצא שם תמיד אפילו בימות החמה--כל אלו חוצצין. ושאר כל הטיט--כשהוא לח--אינו חוצץ, שהרי נמחה במים; וכשהוא יבש, חוצץ.
ב הדיו, והדבש, והחלב, והדם, ושרף התות, ושרף התאנה, ושרף השקמה, ושרף החרוב--יבשין, חוצצין; לחין, אינן חוצצין. ושאר כל השרפין--בין לחין בין יבשין, חוצצין. ודם שנסרך בבשר--אפילו לח, חוצץ.
ג האבר והבשר המדולדלין באדם, חוצצין. [ג] בית הסתרים באישה, חוצץ עד שתדיח תחילה, שהזיעה שם תמיד, והאבק מתקבץ וחוצץ. במה דברים אמורים, בנשואה; אבל בפנויה--הואיל ואינה מקפדת, אינו חוצץ.
ד האגד שעל גבי המכה, והקשקשין שעל גבי השבר, והשירים והנזמים והקטליות והטבעות--בזמן שהן חזקים ודבקים בבשר, חוצצין; ובזמן שהן רפין, אינן חוצצין.
ה חוטי צמר, וחוטי פשתן, והרצועות שקושרין הנשים על ראשיהן לנואי--חוצצין, מפני שהן מבדילין בין המים ובין הגוף; אבל חוטי שיער--אין חוצצין, מפני שהמים באין בהן אף על פי שאינן רפין.
ו חוטין שבצוואר--אין חוצצין, אפילו של פשתן: לפי שאין אישה חונקת עצמה בהן. אבל חבקין של צוואר, כגון קטליות וענקים--חוצצין: לפי שהאישה חונקת עצמה בהן, כדי שתיראה בעלת בשר. [ז] שיער שעל הלב שנתקשר ונעשה קלקין, חוצץ; וכן קלקי הזקן חוצצין.
ז [ח] חץ שהוא תחוב באדם--בזמן שהוא נראה, חוצץ; ובזמן שאינו נראה--טובל ואוכל בתרומתו לערב, אף על פי שהוא חץ טמא. וכן מי שבלע טבעת טמאה, וטבל--הרי זה טהור; ואם הקיאה אחר שטבל, נטמא במגעה: שכבר ביארנו שכל הבלועין בגוף החי, אינן מטמאין ולא מיטמאין.
ח נכנסו צרורות וקיסמין בסדקי רגליו מלמטה, חוצצין. [ט] אספלונית, מלוגמה, ורטייה שעל בית הסתרים--חוצצין: אף על פי שאינו צריך שייכנסו המים, צריכין שיהיו ראויין ולא יהיה עליהן דבר חוצץ כמו שביארנו.
ט הייתה בו שערה או שתי שערות חוץ למכה מודבקין למכה, או שהיו מודבקין בטיט או בצואה, או שהיו בו שתי שערות בריסי עיניו מלמעלה--הרי אלו חוצצין.
י לא יטבול אדם בעפר שעל רגליו; ואם טבל, אינו חוצץ. [יא] האוחז באדם ובכלים, והטבילן--הרי הן בטומאתן, ואף על פי שריפה ידיו עד שבאו בהן המים: גזירה, שמא לא ירפה. ואם הדיח ידיו במים, עלתה להן טבילה.
יא [יב] המפשלת בנה לאחוריה, וטבלה--לא עלתה לה טבילה: שמא טיט היה ברגלי התינוק או בידו, ונדבק באימו בשעת טבילה, וחצץ, ואחר שעלתה נפל.
יב [יג] נידה שנתנה שיערה בפיה, או שקפצה ידה, או שקרצה בשפתותיה, או שנמצא עצם בין שיניה--כאילו לא טבלה. וכן שאר הטמאים. נתנה מעות בפיה, וירדה וטבלה--טהרה מטומאת נידה, והרי היא טמאה על גב רוקה; ונמצאה ראשון לטומאה, כמי שנגע ברוק הנידה. וכן הדין בזב.
יג [יד] ואלו שאין חוצצין באדם: קלקי הראש ובית השחי ובית הסתרים באיש, ולפלוף שבעין, וגלד שהעלת המכה, וליכלוכי צואה שעל בשרו, וצואה שתחת הציפורן, וציפורן המדולדלת, וכשות הקטן והוא השיער הדק שעל בשרו--כל אלו אין חוצצין.
יד [טו] שתי שערות או יתר שהיו קשורין כאחת קשר אחד--אינן חוצצין, מפני שהמים באין בהן. ושערה אחת שנקשרה, חוצצת: והוא, שיהיה מקפיד עליה; אבל אם אינו מקפיד עליה, עלתה לו טבילה, עד שיהיה רוב שיערו קשור, נימה נימה בפני עצמה. כזה הורו הגאונים.
טו וייראה לי ששיערו של אדם כגופו הוא חשוב לעניין טבילה, ואינו כגוף בפני עצמו כדי שנאמר רוב השיער; אלא אף על פי שכל שיער ראשו קשור נימה נימה--אם אינו מקפיד עליו, עלתה לו טבילה, אלא אם כן נצטרף לחוצץ אחר על גופו, כמו שביארנו. ואחד הנידה, ואחד שאר הטמאים שיש בראשן שיער.
טז תקנת עזרא היא שתהיה אישה חופפת את שיערה, ואחר כך תטבול; ואם אפשר לה לחוף בלילה ולטבול מיד, תיכף לחפיפה--הרי זה משובח. ובשעת הדוחק, או מפני החולי--חופפת אפילו בערב שבת, וטובלת למוצאי שבת.
יז טבלה ועלתה, ונמצא עליה דבר חוצץ--אם באותו היום שחפפה טבלה, אינה צריכה לחוף פעם שנייה, אלא חוזרת, וטובלת בלבד. ואם לאו, צריכה לחוף פעם שנייה ולטבול.
יח לא תחוף אישה בנתר, מפני שהוא מקטף את השיער, ולא באהל, מפני שהוא מסרך את השיער; אלא בחמין, ואפילו בחמי חמה--מפני שהחמין מיישרין את השיער, ומסלסלין אותו. אבל הצונן מקבצין את השיער, ומכלכלין אותו ומתקשר.
יט נידה שנתנה תבשיל לבנה, וטבלה--לא עלתה לה טבילה, מפני השמנונית שעל ידה. [כ] שרטה בשרה והוציאה דם, וטבלה--בתוך שלושה ימים, אין מקום השריטות חוצץ; לאחר שלושה ימים, הרי מקום השריטות חוצץ, מפני שהדם קופה שם, כגלד שעל גבי המכה.
כ וכן לפלוף שבעין--אם היה יבש והוא שהתחיל להוריק, חוצץ בנידה. [כא] כוחל שבעין, אינו חוצץ; שעל גבי העין, חוצץ. ואם היו עיניה פורחות, אף על גבי העין אינו חוצץ. [כב] פתחה עיניה ביותר, או עיצמה עיניה ביותר--לא עלתה לה טבילה.
כא במה דברים אמורים, לעניין טהרות; אבל להתירה לבעלה, הרי זו מותרת. אף על פי שנתנה תבשיל לבנה, או שהיה בה שרט ישן, או שהיה על גב עיניה כוחל, ובין פתחה עיניה או עיצמה אותן--הרי זו מותרת לבעלה: שכל הדברים האלו וכיוצא בהן אינן חוצצין אלא מדבריהם, ולעניין טהרות גזרו; לעניין בעילה, לא גזרו. וכל החוצץ בנידה לטהרות--חוצץ בשאר טמאים לעניין טהרות, וחוצץ בבגד בשעת טבילה.
כב [כג] מי שטבל, ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ--אף על פי שנתעסק באותו המין כל היום כולו, הרי הוא בטומאתו עד שיאמר יודע אני בוודאי שלא היה זה עליי קודם הטבילה: הואיל והוחזק טמא, העמד טמא על טומאתו, עד שתדע בוודאי שטהר.
|
