משנה תורה לרמב"ם ספר טהרה הלכות מקוות

הלכות מקוות פרק א

א  כל הטמאים--בין אדם, בין כלים, בין שנטמאו בטומאה חמורה של תורה, בין שנטמאו בטמאות של דבריהם--אין להן טהרה, אלא בטבילה במים הנקווים בקרקע.

ב  כל מקום שנאמר בתורה רחיצת בשר וכיבוס בגדים מן הטמאות, אינו אלא טבילת כל הגוף במקוה; וזה שנאמר בזב "וידיו לא שטף במים" (ויקרא טו,יא), כלומר שיטבול כל גופו.  והוא הדין לשאר הטמאים--שאם טבל כולו חוץ מראש אצבעו הקטנה, עדיין הוא בטומאתו.  וכל הדברים האלה--אף על פי שהן מפי השמועה, הרי נאמר "במים יובא וטמא עד הערב, וטהר" (ויקרא יא,לב):  בניין אב לכל הטמאים, שיבואו במים.

ג  כל הכלים שנטמאו--יש להן טהרה במקוה, חוץ מכלי חרס וכלי זכוכית; וכן המפץ.  וכלי חרס, נאמר בו "ואותו תשבורו" (ויקרא יא,לג)--אין לו טהרה אלא שבירה.  אפילו חיברו בקרקע, ואפילו קבעו במסמר, ואפילו מילאהו סיד או גבסים--הרי הוא כמות שהיה, עד שיישבר.  וכלי זכוכית, ככלי חרס עשו אותן בדבר זה.

ד  המפץ אינו בכלל הכלים המקבלין שאר כל הטומאות:  לפי שאינו כלי קיבול, אינו בכלל כלי עץ האמורים בתורה; והואיל והוא ראוי למשכב, נתרבה לטומאת מדרס בלבד דין תורה; וכיון שאין לו טומאה ולא טהרה בפירוש, ונתרבה לטומאה--לא יתרבה ליטהר במקוה, שאין מיטהר במקוה אלא הכלים האמורים בתורה.  ואין למפץ טהרה אלא קריעתו, עד שיישאר פחות משישה על שישה טפחים.

ה  הזב--אין לו טהרה אלא במעיין, שהרי נאמר בו "במים חיים" (ויקרא טו,יג); אבל הזבה ושאר הטמאים, בין אדם בין כלים--טובלין אף במקוה.

ו  כל חייבי טבילות, טבילתן ביום--חוץ מנידה ויולדת, שטבילתן בלילה כמו שביארנו בעניין נידה.  ובעל קרי טובל והולך כל היום כולו, מתחילת הלילה--שנאמר "והיה לפנות ערב, ירחץ במים" (דברים כג,יב), שטובל והולך מתחילת הלילה עד הערב שמש.

ז  כל הטובל צריך שיטבול כל גופו כשהוא ערום, בבת אחת.  ואם היה בעל שיער, יטביל כל שיער ראשו; והרי הוא כגופו, דין תורה.  וכל הטמאים שטבלו בבגדיהם, עלתה להן טבילה--מפני שהמים באין בהן, אינן חוצצין.  וכן הנידה שטבלה בבגדיה, מותרת לבעלה.

ח  כל הטובל צריך להתכוון לטבילה; ואם לא נתכוון, עלתה לו טבילה לחולין.  אפילו נידה שטבלה בלא כוונה, כגון שנפלה לתוך המים או ירדה להקר--הרי זו מותרת לבעלה; אבל לתרומה וקודשים--אינה טהורה, עד שתטבול בכוונה.

ט  הכופת ידיו ורגליו, וישב לו באמת המים--אם נכנסו מים דרך כולו, טהור.  הקופץ לתוך המקוה, הרי זה מגונה.  והטובל פעמיים במקוה, הרי זה מגונה.  והאומר לחברו כבוש ידך עליי במקוה, הרי זה מגונה.

י  בית הסתרים ובית הקמטים, אינן צריכין שיבואו בהן המים:  שנאמר "וידיו לא שטף במים" (ויקרא טו,יא), אברים הנראים בלבד.  ואף על פי כן צריכין להיות ראויין שיבואו בהן המים, ולא יהיה בהן דבר חוצץ.  לפיכך אמרו חכמים לעולם ילמד אדם בתוך ביתו, שתהיה אישה מדיחה קמטיה במים ואחר כך תטבול.  האישה טובלת כדרך גדילתה כאורגת, וכמניקה את בנה.

יא  אישה אינה טובלת בנמל, מפני שמתביישת מבני אדם ואינה טובלת כהוגן; ואם הקיף לה מפץ וכיוצא בו כדי להצניעה, טובלת בנמל.  ולא תטבול על גבי כלי חרס או סל וכיוצא בהן, מפני שהיא מפחדת ולא תעלה לה טבילה.

יב  אחד האדם ואחד הכלים, לא יהיה דבר חוצץ בינם לבין המים:  כגון שהיה בצק או טיט מודבק על בשר האדם, או על גוף הכלי--הרי זה טמא כשהיה, ולא עלתה להן טבילה.

יג  דבר תורה:  אם היה דבר החוצץ חופה את רוב האדם, או רוב הכלי--לא עלתה להן טבילה.  והוא שיהיה האדם מקפיד עליו, ורוצה להעבירו; אבל אם אינו מקפיד עליו, ולא שם אותו על לב בין עבר בין לא עבר--אינו חוצץ, ואף על פי שהוא חופה את רובו.  וכן אם היה חופה מיעוטו--אינו חוצץ, אף על פי שהוא מקפיד עליו.

יד  מדברי סופרים:  שכל דבר החוצץ--אם היה מקפיד עליו--לא עלתה לו טבילה, אף על פי שהוא על מיעוטו; גזירה, משום רובו.  וכל דבר החוצץ--אם היה חופה את רובו--לא עלתה לו טבילה, אף על פי שאינו מקפיד עליו; גזירה, משום רובו המקפיד עליו.

טו  נמצאת אומר שאם היה על בשר האדם או על גוף הכלי דבר מדברים החוצצין, כגון בצק וזפת וכיוצא בהן--אפילו טיפה כחרדל, והוא מקפיד עליה--לא עלתה לו טבילה; ואם אינו מקפיד עליה--עלתה לו טבילה, אלא אם כן היה חופה את רוב הכלי או רוב האדם כמו שביארנו.