משנה תורה לרמב"ם ספר טהרה הלכות כלים

הלכות כלים פרק כד

א  אלו עורות מיטמאין במדרס:  עור שחישב עליו לשוטחו, ועור שמניחין על המיטות מלמעלה לישן עליו, ועור שמניחין על החמור תחת המשאוי, ועור שמניחין בערס תחת הקטן, ועור הכר, ועור הכסת.

ב  וכן עור שמניחין תחת השולחן בעת האכילה כדי שייפלו עליו הפירורין, מפני שהוא נשען עליו ברגלו; ועור שחוגר החמר עליו, ועור שחוגר נופץ הפשתן עליו בעת שנופץ, ועור שמניח הסבל על כתפו בעת שסובל, ועור שמניח הרופא על ברכיו בעת שמפיס השחינין:  מפני שכל אלו העורות, יושב עליהן.

ג  וכן עור הלב של קטן, שרירו יורד עליו כדי שלא יפסיד בגדיו; ועור שעשהו להיות נותנו על ליבו בעת הקציר מפני השרב, ועור שלופפין בו הכסות; ועור התפור כמו תיבה שמניחין בו הבגדים:  שכל אלו מתהפכין עליהן, ונשענין עליהן.  [ב] וכל העורות המיטמאות במדרס, אינן מיטמאות עד שיהיה כשיעור חמישה טפחים.

ד  ואלו עורות שאין מיטמאין במדרס:  עור שחוגר סורק הצמר בעת שסורק, ועור שלופף בו הצמר הסרוק, ועור שלופף בו הארגמן.  וכולן מיטמאות בשאר טומאות.

ה  [ג] עור שעשהו חיפוי לכלים, טהור מכלום.  עשהו חיפוי למשקולת--מקבל שאר טומאות, שהרי נעשה לקבלה; ואינו מיטמא במדרס.  [ד] עור שעשהו לעקבו ולפרסתו--אם חופה את רוב הרגל, מיטמא; ואם לאו, טהור.  [ה] מנעל שעל האימום--אף על פי שעדיין לא לבשו אדם, הרי זה מיטמא במדרס:  שכבר נגמרה מלאכתו, כמו שביארנו.

ו  כל עור הראוי להיטמא במדרס, ואינו חסר מלאכה--המחשבה מטמאתו; ואם חישב עליו להיות עור שולחן וכיוצא בו, הרי זה מיטמא במדרס.  ואם היה חסר מלאכה--אין המחשבה מועלת בו, עד שתיגמר מלאכתו:  חוץ מהעור שמחפין בו המרכב מפני האבק--שהמחשבה מועלת בו, אף על פי שלא נגמרה מלאכתו.

ז  במה דברים אמורים, בעורות בעל הבית; אבל עורות העבדנין, שסתמן למכירה--אין המחשבה מטמאתן, עד שיעשה בהן מעשה ויכין אותן למדרס.

ח  [ז] אין אדם מטמא במדרס משכב או מרכב שאינו שלו, שנאמר "והנוגע במשכבו" (ראה ויקרא טו,ה; ויקרא טו,כא).  גזל משכב ודרס עליו בלא נגיעה, הרי זה טהור; ואם נתייאשו הבעלים, טמא.

ט  גנב משכב, וישב עליו--הרי זה טמא:  שחזקתו שנתייאשו הבעלים, שאינן יודעים מי גנבו.  ואם נודע שעדיין לא נתייאשו הבעלים, הרי זה טהור.

י  לפיכך גנב שגנב עור, וחישב עליו לשכיבה--המחשבה מועלת בו, ומיטמא במדרס; אבל הגזלן--אין מחשבתו מועלת, אלא אם כן נתייאשו הבעלים.

יא  [ח] עור שניטמא במדרס, והתחיל לקורעו רצועות--הרי הוא בטומאתו, עד שימעטנו פחות פחות מחמישה טפחים.

יב  [ט] כל כלי עור שנטמא במדרס הזב, ושינהו לכלי אחר--אם שינהו מן הפשוט לפשוט, הרי הוא בטומאתו; שינהו מן הפשוט למקבל, ומן המקבל לפשוט--טהור.  ובבגד, הכול טמא.

יג  כיצד:  חמת שעשיה שטיח, ושטיח שעשהו חמת--טהור; אבל חמת שנטמאת מדרס, ועשיה תורמל, או תורמל, שעשהו חמת--הרי הן מדרס כשהיו.  [י] כר של בגד שנטמא במדרס, ועשהו סדין, או סדין שעשהו כר או כסת, בגד שעשהו מטפחת, או מטפחת שעשאה כסת--הרי הן מדרס כשהיו.

יד  [יא] כלים שעיקר עשייתן לקבלה ולמשכב כאחד, כגון הכרים והכסתות והשקין והמרצופין--אם נפחתו--אף על פי שטהרו מלהיטמא במת ובשאר טומאות, מפני שאינן יכולין לקבל, הרי הן מיטמאין במדרס, שעדיין הן ראויין למדרס.

טו  אבל כלים שעיקר עשייתן לקבלה בלבד, כגון החמת והתורמל--אם היו גדולים, כדי שיהיו ראויין לישב עליהן--הואיל ויושבין עליהן מפני גודלן, הרי הן מיטמאין במדרס כל זמן שהן שלמים.  נפחתו, ואף על פי שאפשר עדיין לישב עליהן--הרי אלו אין מיטמאין במדרס, שעיקר עשייתן לקבלה בלבד, והואיל ובטלו מלקבל, טהרו מלהיטמא לא בשאר טומאות ולא במדרס.

טז  וכמה הוא שיעורן ויהיו ראויין למדרס:  החמת, שבעת קבין; והילקוט, חמשת קבין; והקלסטר שתולין בו השעורים בראש הבהמה, ארבעת קבין; והכריתות שמערין בהן המים, סאה.  ופחות מן השיעורין האלו--אינן ראויין למדרס, ואין דרך העם לישב עליהן.

יז  נפחתו, וצרר מקום הפחת--הרי הן טהורין, וכאילו לא קשר מקום הפחת.  וכל החמתות שנפחתו וצררן--טהורות, חוץ משל ערביים:  מפני שכך הוא דרכן תמיד לצררן.  וחמת חלילין--אינה מיטמא במדרס, שהרי אינה ראויה למדרס.