משנה תורה לרמב"ם  ספר טהרה הלכות כלים
הלכות כלים פרק כד
א אלו עורות מיטמאין במדרס: עור שחישב עליו לשוטחו, ועור שמניחין על המיטות מלמעלה לישן עליו, ועור שמניחין על החמור תחת המשאוי, ועור שמניחין בערס תחת הקטן, ועור הכר, ועור הכסת.
ב וכן עור שמניחין תחת השולחן בעת האכילה כדי שייפלו עליו הפירורין, מפני שהוא נשען עליו ברגלו; ועור שחוגר החמר עליו, ועור שחוגר נופץ הפשתן עליו בעת שנופץ, ועור שמניח הסבל על כתפו בעת שסובל, ועור שמניח הרופא על ברכיו בעת שמפיס השחינין: מפני שכל אלו העורות, יושב עליהן.
ג וכן עור הלב של קטן, שרירו יורד עליו כדי שלא יפסיד בגדיו; ועור שעשהו להיות נותנו על ליבו בעת הקציר מפני השרב, ועור שלופפין בו הכסות; ועור התפור כמו תיבה שמניחין בו הבגדים: שכל אלו מתהפכין עליהן, ונשענין עליהן. [ב] וכל העורות המיטמאות במדרס, אינן מיטמאות עד שיהיה כשיעור חמישה טפחים.
ד ואלו עורות שאין מיטמאין במדרס: עור שחוגר סורק הצמר בעת שסורק, ועור שלופף בו הצמר הסרוק, ועור שלופף בו הארגמן. וכולן מיטמאות בשאר טומאות.
ה [ג] עור שעשהו חיפוי לכלים, טהור מכלום. עשהו חיפוי למשקולת--מקבל שאר טומאות, שהרי נעשה לקבלה; ואינו מיטמא במדרס. [ד] עור שעשהו לעקבו ולפרסתו--אם חופה את רוב הרגל, מיטמא; ואם לאו, טהור. [ה] מנעל שעל האימום--אף על פי שעדיין לא לבשו אדם, הרי זה מיטמא במדרס: שכבר נגמרה מלאכתו, כמו שביארנו.
ו כל עור הראוי להיטמא במדרס, ואינו חסר מלאכה--המחשבה מטמאתו; ואם חישב עליו להיות עור שולחן וכיוצא בו, הרי זה מיטמא במדרס. ואם היה חסר מלאכה--אין המחשבה מועלת בו, עד שתיגמר מלאכתו: חוץ מהעור שמחפין בו המרכב מפני האבק--שהמחשבה מועלת בו, אף על פי שלא נגמרה מלאכתו.
ז במה דברים אמורים, בעורות בעל הבית; אבל עורות העבדנין, שסתמן למכירה--אין המחשבה מטמאתן, עד שיעשה בהן מעשה ויכין אותן למדרס.
ח [ז] אין אדם מטמא במדרס משכב או מרכב שאינו שלו, שנאמר "והנוגע במשכבו" (ראה ויקרא טו,ה; ויקרא טו,כא). גזל משכב ודרס עליו בלא נגיעה, הרי זה טהור; ואם נתייאשו הבעלים, טמא.
ט גנב משכב, וישב עליו--הרי זה טמא: שחזקתו שנתייאשו הבעלים, שאינן יודעים מי גנבו. ואם נודע שעדיין לא נתייאשו הבעלים, הרי זה טהור.
י לפיכך גנב שגנב עור, וחישב עליו לשכיבה--המחשבה מועלת בו, ומיטמא במדרס; אבל הגזלן--אין מחשבתו מועלת, אלא אם כן נתייאשו הבעלים.
יא [ח] עור שניטמא במדרס, והתחיל לקורעו רצועות--הרי הוא בטומאתו, עד שימעטנו פחות פחות מחמישה טפחים.
יב [ט] כל כלי עור שנטמא במדרס הזב, ושינהו לכלי אחר--אם שינהו מן הפשוט לפשוט, הרי הוא בטומאתו; שינהו מן הפשוט למקבל, ומן המקבל לפשוט--טהור. ובבגד, הכול טמא.
יג כיצד: חמת שעשיה שטיח, ושטיח שעשהו חמת--טהור; אבל חמת שנטמאת מדרס, ועשיה תורמל, או תורמל, שעשהו חמת--הרי הן מדרס כשהיו. [י] כר של בגד שנטמא במדרס, ועשהו סדין, או סדין שעשהו כר או כסת, בגד שעשהו מטפחת, או מטפחת שעשאה כסת--הרי הן מדרס כשהיו.
יד [יא] כלים שעיקר עשייתן לקבלה ולמשכב כאחד, כגון הכרים והכסתות והשקין והמרצופין--אם נפחתו--אף על פי שטהרו מלהיטמא במת ובשאר טומאות, מפני שאינן יכולין לקבל, הרי הן מיטמאין במדרס, שעדיין הן ראויין למדרס.
טו אבל כלים שעיקר עשייתן לקבלה בלבד, כגון החמת והתורמל--אם היו גדולים, כדי שיהיו ראויין לישב עליהן--הואיל ויושבין עליהן מפני גודלן, הרי הן מיטמאין במדרס כל זמן שהן שלמים. נפחתו, ואף על פי שאפשר עדיין לישב עליהן--הרי אלו אין מיטמאין במדרס, שעיקר עשייתן לקבלה בלבד, והואיל ובטלו מלקבל, טהרו מלהיטמא לא בשאר טומאות ולא במדרס.
טז וכמה הוא שיעורן ויהיו ראויין למדרס: החמת, שבעת קבין; והילקוט, חמשת קבין; והקלסטר שתולין בו השעורים בראש הבהמה, ארבעת קבין; והכריתות שמערין בהן המים, סאה. ופחות מן השיעורין האלו--אינן ראויין למדרס, ואין דרך העם לישב עליהן.
יז נפחתו, וצרר מקום הפחת--הרי הן טהורין, וכאילו לא קשר מקום הפחת. וכל החמתות שנפחתו וצררן--טהורות, חוץ משל ערביים: מפני שכך הוא דרכן תמיד לצררן. וחמת חלילין--אינה מיטמא במדרס, שהרי אינה ראויה למדרס.
|
