משנה תורה לרמב"ם  ספר טהרה הלכות כלים
הלכות כלים פרק יט
א כמה שיעור השבר שיישבר כלי חרס ויטהר מטומאתו, אם היה טמא, או לא יקבל טומאה, אם היה טהור: העשוי לאוכלין, משיינקב במוציא זיתים. והעשוי למשקין, משיינקב במכניס משקין--כשמניחין אותו על המשקה, ייכנס המשקה לכלי מן הנקב.
ב העשוי לכך ולכך, מטילין אותו לחומרו, והרי הוא מקבל טומאה, עד שיינקב במוציא זית. ולא אמרו במוציא משקה אלא בגסטרה בלבד, לפי שהיא עשויה לקבל המשקין הנוזלים מן הכלים; ואם הוציאה משקין, הרי בטיל תשמישה.
ג [ב] חמש מידות בכלי חרס: ניקב במוציא משקה--טהר מלהיטמא משום גסטרה, ועדיין כלי הוא חשוב לקדש בו מי חטאת.
ד ניקב בכונס משקה--אינו ראוי לקדש בו מי חטאת, ועדיין כלי הוא חשוב להכשיר בו הזרעים במשקין התלושין בו כמו שביארנו.
ה ניקב בשורש קטן--אין המים שבתוכו מכשירין את הזרעים, והרי הן כמי שאינן בכלי; ועדיין כלי הוא לקבל בו זיתים, ומקבל טומאה.
ו ניקב במוציא זיתים--טהר, והרי הוא ככלי גללים וכלי אבנים שאין מקבלין טומאה; ועדיין כלי הוא חשוב, להציל בצמיד פתיל: עד שיפחת רובו, כמו שביארנו בטומאת מת.
ז [ג] החבית, שיעורה באגוזים. הלפס והקדירה, שיעורן בזיתים. וכן עריבה של חרס, שיעורה בזיתים: אפילו הייתה גדולה ומחזקת ארבעים סאה בלח, ונפחתה במוציא זיתים--אף על פי שהיא מוטה על צידה ולש בה, טהורה: שמתחילתה, לא לכך נעשת.
ח [ד] הפך והטני, שיעורן בשמן. והצרצור, שיעורו במים. [ה] נר שניטל פיו, טהור; ושל אדמה שהוסק פיו בפתילה, אינו מקבל טומאה, ואינו בכלל כלי חרס, עד שיוסק כולו בכבשן ככלי חרס.
ט [ו] חבית שנפחתה, וכשמטין אותה על דופנה מקבלת, או שנחלקה כמין שתי עריבות--עדיין היא מקבלת טומאה; נתרעעה, ואינה יכולה להיטלטל בחצי קב גרוגרות--טהורה.
י [ז] חבית שניטלו אוזניה--הרי היא כגסטרה, אפילו אוזן אחת; נסדקה למטה מאוזניה--אף על פי שאוזניה קיימות, הרי זו כגסטרה. ואם מתחילה עשאה שלא באוזניים, נידונת כחבית.
יא [ח] חבית שנסדקה בכבשן, ונמצאת שהיא שתי גסטריות--אם משנגמרה מלאכתה נסדקה, מקבלת כל גסטרה מהן טומאה; ואם קודם שתיגמר מלאכתה נסדקה, ואחר כך נשרפה בכבשן--הרי היא טהורה.
יב והיאך ייוודע דבר זה: אם היו שבריה שווין, ותוכה מאדים--עד שלא נגמרה מלאכתה, נסדקה; אין שבריה שווין, ואין תוכה מאדים--בידוע שאחר שנגמרה מלאכתה נשברה, ומקבלת טומאה כשאר שברי כלי חרס הראויין לתשמיש.
יג [ט] גסטרה שנתרעעה, ואינה מקבלת משקין--אף על פי שמקבלת אוכלין, הרי זו טהורה: שאינה עשויה אלא לקבל משקין הדולפין כמו שביארנו; ואם הייתה דולפת, אין עושין גסטרה לגסטרה. וכן גסטרה שנפחתה או שנחלקה לשניים, טהורה--שלא אמרו שיירים של שיירים מיטמאין, אלא שיירי כלי חרס בלבד הן שמיטמאין.
יד [י] גסטרה שהיו חידודין יוצאין ממנה, בין שהייתה יושבת בין שהייתה מוטה על צידה--כל המקבל מן החידודין זיתים כשתימלא הגסטרה זיתים--מיטמא במגע, וכנגדו מיטמא באוויר; וכל שאינו מקבל עימה בזיתים--מיטמא במגע, ואין כנגדו מיטמא באוויר.
טו [יא] כיצד מיטמא במגע, ואין כנגדו מיטמא באוויר: שאם נגעה הטומאה בגסטרה מתוכה, מיטמא החידוד; נכנסה הטומאה באוויר הגסטרה, אפילו הייתה כנגד החידוד--לא נטמא החידוד.
טז [יב] וכיצד כנגדו מיטמא באוויר: שאם הייתה הטומאה באוויר הגסטרה כנגד החידוד, נטמא החידוד עם הגסטרה. ועל דרך זו היא בכל מקום שנאמר בכלי חרס ובתנור וכיריים--מיטמא במגע וכנגדו באוויר, או אין מיטמא כנגדו באוויר.
יז וכן כל טומאת מגע האמורה בעניין טומאת כלי חרס או תנור וכיריים, הוא שתיגע הטומאה בהן מתוכן; וכל טומאת אוויר הוא שלא תיגע הטומאה כלל, אלא תיכנס לאוויר בלבד.
יח [יג] חבית שנתרעעה, וטפלה בגללים--אף על פי שהוא נוטל את הגללים, וחרסים נופלים--הרי זו מקבלת טומאה, מפני שלא בטל שם כלי מעליה. נשברה, ודבק חרסיה אחר שפירשו, או שהביא חרסים ממקום אחר, וטפלם בגללים--אף על פי שהוא נוטל את הגללים, וחרסים עומדין--הרי זו טהורה, מפני שבטל שם כלי מעליה.
יט היה בהן חרס מחזיק רביעית--כנגד אותו החרס בלבד מיטמא באוויר, מפני שהוא כלי בפני עצמו; ושאר החבית אינו מיטמא עד שתיגע בה הטומאה מתוכה, מפני שאינה כלי שלם.
כ [יד] חבית שניקבה, וסתם הנקב בזפת, ואחר כך נשברה--אם יש בחרס הסתום בזפת כדי להחזיק רביעית, הרי זה מקבל טומאה: מפני שהוא משברי החבית, ולא בטל שם כלי מעל החבית.
כא אבל חרס שניקב אחר שפירש מן הכלי, וסתם הנקב בזפת--אף על פי שהוא מחזיק רביעית, טהור: שהחרס שניקב, בטל שם כלי מעליו וטהר; וכל שטהר בכלי חרס שעה אחת, אין לו טומאה לעולם.
כב [טו] קומקמוס שניקב, ועשהו בזפת--טהור, שאינו יכול לקבל את החמין כצונן. וכן כלי הזפת והשעווה וכיוצא בהן--טהורין, ואינן בכלל הכלים. [טז] משפך של חרס שפקקו בזפת--אינו מקבל טומאה, שאין הזפת משים אותו כלי קיבול; אבל משפך של עץ שסתמו--הרי זה כלי קיבול, ומיטמא.
|
