משנה תורה לרמב"ם ספר טהרה הלכות כלים

הלכות כלים פרק יח

א  כלי חרס אין מקבל טומאה עד שיהיה מקבל, ועשוי לקבלה; אבל אם לא היה בו בית קיבול, או שהיה מקבל ולא נעשה לקבלה--אינו מקבל טומאה כלל, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים.  לפיכך הכיסא והספסל והמיטה והשולחן והמנורה של חרס, וכל כיוצא בהן מכלים שאין להן תוך--אינן מקבלין טומאה.

ב  וכן הסילונות שהמים מהלכין בהן--ואף על פי שהן כפופין, ואף על פי שהן מקבלין--הרי הן טהורין, מפני שלא נעשו לקבלה אלא כדי שייצאו מהן המים.  וכן חבית של שייטים, וחבית הדפונה בשולי המחץ--הואיל ונעשת כמו בית יד שנושאין בה המחץ, ולא נעשת לקבלה--אינה מקבלת טומאה.  וכן כל כיוצא בהן.

ג  [ב] פנס שיש בו בית קיבול שמן, מקבל טומאה; ושאין בו, טהור.  וכן מגופת היוצרין שיש לה תוך, טמאה.  [ג] משפך של בעלי בתים, טהור; ושל רוכלין, מיטמא, מפני שהוא מטהו על צידו, ומריח בו ללוקח.

ד  כסוי כדי יין וכדי שמן, וכסויי החבייות--טהורות, שלא נעשו לקבלה; ואם התקינן לתשמיש, מיטמאין.  [ה] כסוי הלפס--בזמן שהוא נקוב, ויש לו חידוד--טהור; ואם אינו נקוב, ואין לו חידוד--מיטמא, מפני שהאישה מצננת לתוכו את הירק.  זה הכלל--כל המשמש בכלי חרס כשהוא כפוי, טהור.

ה  [ו] טיטרוס--אף על פי שהוא נקוב ומוציא פרוטות, מיטמא:  שהרי המים מתכנסין בצדדיו, והן עשויין לקבלה.  [ז] הלפיד של חרס שמניחין מטלייות הבגדים והשמן בתוכו, והוא דולק--מיטמא.  וכן כל כלי שמניחין תחת הנרות לקבל השמן, מיטמא.  [ח] גסטרה שמניחין תחת הכלים לקבל משקין הנוזלין מן הכלי, מקבלת טומאה.

ו  [ט] ספינה של חרס--אף על פי שהיא מקבלת, אינה מקבלת טומאה:  שאין הספינה בכלל הכלים האמורים בתורה--בין שהייתה של חרס בין של עץ, בין גדולה בין קטנה.

ז  [י] כל הכלים שנשברו, ונפסדה צורתן--אין שבריהן מקבלין טומאה, אף על פי שאותן השברים ראויין לתשמיש:  חוץ משברי כלי חרס--שאם היה בהן חרס הראוי לקבל--הרי הוא מקבל טומאה, שנאמר "וכל כלי חרש" (ויקרא יא,לג); מפי השמועה למדו שזה לא בא, אלא לרבות שברי כלי חרס.

ח  במה דברים אמורים, בשהיה לחרס זה תוך לקבל בו המשקין כשיהיה החרס יושב לא סמוך; אבל אם אינו יכול לקבל אלא אם כן סומכין אותו, אינו מקבל טומאה.

ט  [יא] החרס שאינו יכול לישב כדי שיקבל מפני אוזנו, או שהיה בו חידוד והחידוד מכריעו לצד אחד--הרי זה טהור; אף על פי שניטלה האוזן או נשבר החידוד--הרי זה טהור:  שכל כלי חרס שטהר שעה אחת, אין לו טומאה לעולם.

י  [יב] כלי חרס ששוליהן חדין כמזרקות, שנשברו, והרי שוליהן מקבלין--אף על פי שאינן מקבלין אלא אם כן נסמכו כגון שולי הקורפייות ושולי הכוסות, הרי אלו מקבלין טומאה:  שלכך נעשו מתחילתן, שיהיו מקבלין בסמיכה או באחיזה.

יא  [יג] כמה יקבל החרס, ויהיה מקבל טומאה:  אם היה הכלי כשהיה שלם מכיל כדי סיכת אדם קטן עד חבייות שהן מקבלות כסאה או קרוב לה, ונשברו, ונשאר בחרסים בין מקרקעיהן בין מדופניהן חרס, שהוא מקבל כשהוא יושב רביעית--הרי זה מקבל טומאה.

יב  [יד] היה הכלי מחבית המכילה כסאה עד חבית המכילה סאתיים או יתר, ונשברה--אם היה בחרס הנשאר כדי לקבל חצי לוג, הרי זה מקבל טומאה.

יג  היה הכלי מחבית המכילה סאתיים עד חצבים גדולים, ונשברו--אם נשאר מהן חרס המקבל לוג, הרי זה מקבל טומאה.  היו החרסים מקבלין פחות משיעורין אלו, אינן מקבלין טומאה.

יד  [טו] כלי חרס קטן כגון הפך וכיוצא בו, שנשבר, ונשאר מקרקעיתו חרס המקבל כל שהוא כשהוא יושב, והיה חד ביותר שנמצא ככלי קטן--הרי זה מקבל טומאה.  ואם נשאר מדופנותיהן חרס המקבל, אינו מקבל טומאה:  לפי שדופנות כלים אלו וכיוצא בהן כשווין הן, ואין להן תוך הניכר; ונמצאו כפשוטי כלי חרס.

טו  [טז] חזקת חרסים הנמצאין בכל מקום, טהורין:  חוץ מן הנמצאין בבית היוצר, מפני שרובן גסטריות הן לכלים, והגסטרה מקבלת טומאה, אף על פי שהיא משברי כלים.