משנה תורה לרמב"ם ספר טהרה הלכות כלים

הלכות כלים פרק טז

א  תנור גדול, שייריו ארבעה טפחים; והקטן, שייריו רובו.  כיצד:  שאם נשאר בגדול ארבעה טפחים, ובקטן רובו--מקבל טומאה; פחות מכאן, אינו מקבל טומאה.  וכן אם נטמא, ונתצו עד ששייר בו פחות מארבעה טפחים, או פחות מרוב הקטן--טהור; נשאר בו ארבעה, או רוב הקטן--עדיין הוא בטומאתו.  והכירה, שייריה שלוש אצבעות.  הכופח--עשהו לאפייה, שיעורו כתנור; לבישול, שיעורו ככירה.

ב  תנור שנטמא, ולא רצה לכתתו--כיצד מטהרין אותו:  חולקו לשלושה חלקים; וגורד את הטפילה שעל החרסים, עד שנמצא כל חרס מהן עומד על הארץ בלא טיט על גביו.  חלקו לשניים, אחד גדול ואחד קטן--הגדול טמא, והקטן טהור.

ג  חלקו לשניים בשווה--כל אחד מהן טמא, לפי שאין אפשר לכוון.  אבל טבלה של חרס שיש לה דופן שנחלקה לשניים, טהורה; ואם היה אחד גדול, ואחד קטן--הגדול טמא.  [ג] תנור שנחלק לשלושה, ואחד גדול כשניים--הגדול טמא, והשניים הקטנים טהורין.

ד  חתכו חוליות לרוחבו--אם היה גובה כל חוליה וחוליה פחות מארבעה טפחים, טהור.  חזר וסידר את החוליות זו על גבי זו, ומירח עליהן בטיט, והחזירו תנור כשהיה--הרי זה כמי שעשה תנור אחר, ואינו מקבל טומאה אלא מכאן ולהבא:  והוא שיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין, אחר שמירחו.

ה  הרחיק ממנו את הטפילה, ונתן חול או צרורות בין החוליות ובין הטפילה--אינו מקבל טומאה לעולם:  וזה הוא שאמרו הנידה והטהורה אופות בו, והוא טהור.  הייתה בו חוליה אחת שיש בה ארבעה טפחים--היא מיטמאה במגע, ואין מיטמאה באוויר; ושאר כל החוליות, טהורות.

ו  [ד] תנור שבא מחותך מבית האומן, ועשה לו סמוכין שמקבצין אותו להיות כאחד, ונתנן עליו והוא טהור, ונטמא--כשיסיר את הסומכין אותו, יטהר; ואפילו החזירן, הרי הוא טהור.  מירחו בטיט, מקבל טומאה להבא; ואינו צריך להסיקו, שכבר הוסק.

ז  [ה] תנור שחתכו חוליות, ונתן חול בין חוליה לחוליה, וטח בטיט על הכול מבחוץ--הרי זה מקבל טומאה.  [ו] יורת הערביים, שהוא חופר בארץ וטח בטיט--אם יכול הטיט לעמוד בפני עצמו, מקבל טומאה; ואם לאו, טהור.

ח  [ז] המביא שברי כלי חרס, ודיבקן זה בזה ועשין תנור, ועשה לו טפילה מבפנים ומבחוץ, והסיקו--הרי זה מקבל טומאה, אף על פי שאין בכל חרס מהן כשיעור.

ט  [ח] פיטס שקירזלו, ועשהו תנור, ועשה לו טפילה מבחוץ--אף על פי שמקבל על דופנותיו כשיעור, הרי זה טהור:  שכלי חרס שטהר, אין לו טומאה לעולם, אלא אם כן עשהו תנור, ועשה לו טפילה מבפנים ומבחוץ.

י  [ט] תנור של סדקין, שעשה טפילה לכל אחד ואחד, ומקום הסדקין מגולה--הרי זה אינו מקבל טומאה.  נתן טיט או סיד או גבסים על גבי הסדקין, הרי זה מיטמא; נתן עליהן חרסית או זפת וגופרית שעווה ושמרים בצק או גללים, טהור.  זה הכלל--דבר שאין עושין ממנו תנורים, אינו מחבר את הסדקין.

יא  [י] סדק תנור שנתנו כלפי זווית, ומירח בטיט מן הצדדין--טהור.  [יא] דף של תנור שנתנו בזווית, להיות אופה בו--טהור; ואם יש בו רוב תנור, מקבל טומאה.

יב  תנור שנתן בו עפר עד חצייו--אם נטמא מאווירו בלבד, אינו מיטמא אלא מעפר ולמעלה; ואם נטמא במגע, ונגעה טומאה בו מתוכו--נטמא כולו, אף מעפר ולמטה.

יג  הכירה, מקום שפיתת שתי קדירות; והכופח, מקום שפיתת קדירה אחת.  לפיכך כירה שנחלקה לאורכה, טהורה; ולרוחבה, עדיין מקבלת טומאה.  כופח שנחלק, בין לאורכו בין לרוחבו--טהור.

יד  הקלתות של בעלי בתים שנפחתה קרקעיתה--אם היה עומק הפחת פחות משלושה טפחים, הרי זה מקבל טומאה:  שאם יוסק בפחת מלמטה, תתבשל הקדירה מלמעלה.

טו  היה הפחת עמוק שלושה או יתר--אינה מקבלת טומאה, שהרי האש רחוקה מן הקדירה ואינה בשלה.  נתן אבן או צרור על פי הפחת, עדיין היא בטהרתה; מירחו בטיט--נעשת האבן קרקע הכירה, ומקבלת טומאה מכאן ולהבא.