משנה תורה לרמב"ם -> ספר טהרה -> הלכות כלים

הלכות כלים פרק טו

א  אין כלי חרס מקבלין טומאה, עד שתיגמר מלאכתן.  ומאימתיי הוא גמר מלאכתן:  משייצרפו בכבשן.  התנור, משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין.  הכירה, משיסיקנה כדי לבשל עליה ביצת התרנגולין טרופה ונתונה באילפס.  הכופח--אם עשהו לאפייה, שיעורו כתנור; עשהו לבישול, שיעורו ככירה.

ב  תנור שהתחיל לבנותו--אם היה גדול--משיתחיל בו ארבעה טפחים ויסיקנו, מקבל טומאה; ואם היה קטן--משיתחיל בו טפח, ויסיקנו.  הכירה--משיתחיל בה שלוש אצבעות, ויסיקנה.  הכופח--אם עשהו לאפייה, הרי הוא כתנור; ואם עשהו לבשל עליו, הרי הוא ככירה.

ג  תנור שהוסק מאחוריו, או שהוסק מבית האומן, או שהוסק שלא לדעת--הואיל והוסק מכל מקום, הרי זה מקבל טומאה.  מעשה שנפלה דליקה בתנור כפר מן הכפרים; ובא מעשה לפני בית דין, ואמרו מקבלין טומאה.

ד  תנור שהסיקו להיות צולה בו, הרי זה מקבל טומאה; להיות מלבן בו אונין של פשתן--טהור, שאין זה עושה מלאכה בגופו של תנור.

ה  תנור שחצצו לשניים, והוסק אחד מחלקיו, ונטמא במשקין--הוא טמא, וחברו טהור; נטמא בשרץ וכיוצא בו מטומאות של תורה, הכול טמא.  ועובי שביניהן, טמא.

ו  הוסקו שניהן, ונטמא אחד מהן במשקין באוויר--חולקין את עובייו:  המשמש לטמא, טמא; ולטהור, טהור.  במה דברים אמורים, בזמן שחצצו ואחר כך הסיקו; אבל הסיקו, ואחר כך חצצו, ונטמא אחד מהן, אפילו במשקין--נטמא הכול.

ז  [ו] תנור או כירה של אבן, טהורין לעולם.  ושל מתכת, טהורין משום תנור וכיריים--שנאמר "יותץ" (ויקרא יא,לה), את שיש לו נתיצה; וטמאין משום כלי מתכות.

ח  כיצד:  אינן מיטמאין מאווירן, ולא במחובר לקרקע כתנור וכיריים.  ואם נגעה בהן טומאה, אפילו מאחוריהן--מיטמאין, כשאר כלי מתכות; ואם נטמאו במת, נעשין אב טומאה כשאר כלי מתכות.  ויש להן טהרה במקוה.

ט  [ז] תנור של מתכת שניקב או נפגם או נסדק, וסתמו בטיט, או שעשה לו טפילה של טיט, או מוסף של טיט--הרי זה מיטמא משום תנור.  וכמה יהיה בנקב, כדי שייצא בו האור.  וכן בכירה.  ואם עשה לכירה פטפוטין של טיט, מיטמאה משום כירה; מירחה בטיט, בין מבפנים בין מבחוץ--עדיין אינה מקבלת טומאה.

י  [ח] תנור שאינו מחובר בארץ, אפילו תלוי בצוואר הגמל--הרי זה טמא משום תנור:  שנאמר "טמאים הם" (ויקרא יא,לה), מכל מקום.

יא  [ט] כור של צורפי מתכות--שיש בו בית שפיתה, מיטמא ככירה.  וכן של עושי זכוכית--אם יש בו בית שפיתה, מקבל טומאה.  [י] כבשן של סיידין ושל זגגין ושל יוצרין, טהורין.  הפורנה--אם יש לה דופן, מיטמאה.

יב  [יא] אבנים שחיברן זו לזו, ועשאן תנור--אם עשה לו טפילה מבפנים ומבחוץ--הרי זה כתנור לכל דבר, ומיטמא מאווירו; ואם טפלו מבחוץ בלבד--מיטמא במגע, ואין מיטמא באוויר.  חיבר אבנים לתנור, ולא חיברן זו לזו--מיטמאות עם התנור; חיברן זו לזו, ולא חיברן לתנור--הרי הן כטירה.  חפר בארץ, ועשה טירה--טהורה; וטירת הכירה, טהורה.

יג  [יב] שתי חבייות, שני לפסין, שעשין כירה--ביניהן מיטמא באוויר ובמגע, ותוכן של חבייות טהור.  ועובי החבייות, חולקין אותו:  המשמש את הכירה, טמא; והמשמש את תוך החבית, טהור.

יד  [יג] העושה שלושה פטפוטין בארץ, וחיברן בטיט להיות שופת עליהן את הקדירה--הרי זו טמאה משום כירה.  קבע שלושה מסמרין בארץ להיות שופת עליהן את הקדירה--אף על פי שעשה בראשן מקום בטיט שתהיה הקדירה יושבת עליו, הרי זו טהורה ככירה של מתכת.  וכן אבנים שלא מירחן בטיט שהוא שופת עליהן--אינן מקבלות טומאה, כאילו היא כירה של אבן.

טו  [יד] העושה שתי אבנים כירה, וחיברן בטיט--מיטמאה; חיבר את האחת בטיט, והשנייה לא חיברה--אינה מקבלת טומאה.

טז  [טו] האבן שהוא שופת עליה ועל התנור, עליה ועל הכירה, עליה ועל הכופח, עליה ועל הכותל, עליה ועל הסלע--אינה מקבלת טומאה.

יז  [טז] כירת הטבחים שהוא נותן אבן בצד אבן, וכולן מחוברות בטיט--נטמאת אחת מהן, לא נטמאו כולן.  [יז] שלוש אבנים שחיברן בטיט, ועשאן שתי כירות, בין שחיברן זו לזו ולא חיברן בקרקע, בין שחיברן בקרקע ולא חיברן זו לזו--אם נטמאת אחת משתי הכירות--האבן האמצעית המשמש ממנה לכירה הטמאה, טמא; והמשמש ממנה לכירה הטהורה, טהור.

יח  ניטלה האבן החיצונה של כירה הטהורה, הוחלטה האמצעית כולה לטומאה; ניטלה החיצונה של כירה הטמאה, טהרה האבן האמצעית כולה.

יט  נטמאו שתי הכירות--אם הייתה האבן האמצעית גדולה--נותן ממנה לכירה זו כדי שפיתה מצידה, ולכירה השנייה כדי שפיתה מכאן, והשאר טהור; ואם הייתה קטנה, הכול טמא.

כ  ניטלה האמצעית--אם יכול לשפות על שתיים חיצונות יורה גדולה, הרי היא טמאה; ואם היו מרוחקין יתר מזה, טהורה.  החזיר את האמצעית, הרי הכול טהור כשהיה.  מירחה בטיט, מקבלין טומאה מכאן ולהבא--והוא, שיסיקנה לכל אחת מהן כדי לבשל עליה את הביצה.

כא  [יח] שתי אבנים שעשאן כירה, ונטמאת, וסמך לאבן זו ממנה אבן אחת מכאן ולזו אבן אחת מכאן--הרי חצי כל אבן משתי אבני הכירה הראשונה טמא, וחצי האבן טהור.  ניטלו השתיים הטהורות שסמך, חזרו השתיים של כירה לטומאתן.

כב  [יט] דוכן של חרס שיש בו בית קיבול קדירות, והרמץ נתון בתוכו--טהור משום כירה, וטמא משום כלי קיבול; לפיכך אם היה מחובר בארץ, טהור כשאר הכלים.  ואם ניקב--אינו מקבל טומאה, ככלי קיבול:  מה שאין כן בכירה.

כג  הצדדין שלו--הנוגע בהן, אינו טמא משום כירה.  הרחב שלו שיושבין עליו בשעת תבשיל--מיטמא, אם נטמא הדוכן.  וכן הכופה את הסל, ובנה כירה על גביו--הרי זו טמאה משום כלי עץ, לא משום כירה; לפיכך אינה מקבלת טומאה מאווירה ככירה.



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | הפעלות ממוחשבות
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © (ראה תנאי שימוש | מדיניות פרטיות | הצהרת נגישות)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך