משנה תורה לרמב"ם ספר טהרה הלכות כלים

הלכות כלים פרק ט

א  כל כלי מתכות שיש להן שם בפני עצמן, מקבלין טומאה--חוץ מן הדלת, והנגר, והמנעול, והפותה שתחת הציר, והציר, והקורה, והצינור:  מפני שאלו עשויין לקרקע, או לשמש את העץ--אינן מקבלין טומאה, ואפילו קודם שייקבעו.

ב  וכל כלי מתכות שיש לו שם לווי--אינו מיטמא בפני עצמו, מפני שהוא כמקצת כלי.  כיצד:  עקרב של פרומביה, טמא.  ולחיים שלה שעל לחיי הבהמה מכאן ומכאן--טהורין, ואינן מקבלין טומאה בפני עצמן:  מפני שאין להן שם בפני עצמן.  ובשעת חיבורן, הכול מקבלין טומאה.

ג  [ב] טסין של ברזל שמניחין על לחיי האדם בשעת מלחמה--אינן מקבלין טומאה, מפני שאין להן שם בפני עצמן; ואם יש בהן בית קיבול מים, מיטמאין ככלי קיבול.

ד  [ג] נזם שהוא עשוי כקדירה מלמטן וכעדשה מלמעלן, ונפרק הקדירה שלו--מקבלת טומאה בפני עצמה, שהרי יש בה בית קיבול; והעדשה מקבלת טומאה בפני עצמה, מפני שיש לה שם בפני עצמה.  והצינורה שלו שהיא נכנסת באוזן או באף--אינה מקבלת טומאה בפני עצמה, מפני שאין לה שם בפני עצמה.

ה  היה הנזם עשוי כמין אשכול, ונפרק--טהור:  מפני שאין בו בית קיבול, ואין לכל גרגר ממנו שם בפני עצמו, והרי אינו ראוי לתכשיט, משנפרק.  [ד] טבעת אחת שמניחין הבנות ברגל אחת, היא הנקראת בורית; ואינה מקבלת טומאה, מפני שאין עליה צורת כלי תכשיט, אלא כמו טבעת הכלים, או טבעת שקושר בה בין כתפיו.  אבל שתי טבעות שמשימות הבנות ברגליהן, ושלשלת מוטלת ביניהן מזו לזו--מקבלין טומאה:  מפני שהן מתכשיטי הבנות, והן הנקראין כבלים.

ו  [ה] קטלה שהחוליות שלה של מתכת, והן בחוט של צמר או של פשתן, ונפסק החוט--החוליות מקבלות טומאה, שכל אחת ואחת כלי בפני עצמו.  היה החוט שלה של מתכת, והחוליות של אבנים טובות ושל מרגלייות או של זכוכית, ונשברו החוליות, והחוט קיים--הרי זה מיטמא בפני עצמו.  שיירי קטלה, כמלוא צוואר קטנה.

ז  [ו] כל הכסויין של מתכת--טהורין, ואין מקבלין טומאה מפני שאין להן שם בפני עצמן:  חוץ מכסוי המיחם; ומכסוי טני של רופאין--מפני שמניחין בו את האספלונית, נעשה כלי קיבול.  [ז] כסוי של מתכת ששפו ולטשו, ועשהו מראה--הרי זה מקבל טומאה.

ח  כל המשקלות של מתכת, מקבלות טומאה; והן הנקראות אונקייות.  קנה מאזניים של עץ שהיו אונקייות של ברזל תלויות בו--מקבל טומאה, מפני האונקייות התלויות בו.  במה דברים אמורים, במאזניים של מוכרי פשתן ומוכרי צמר; אבל של בעלי בתים אינו מקבל טומאה, עד שיהיו האונקייות קבועות בו.

ט  משקלות שנשתברו--אף על פי שהחזירן ושוקל בהן, אינן מקבלות טומאה.  ייחד מהן חציי ליטרין, שלישי ליטרין, רביעי ליטרין--הרי אלו מקבלין טומאה.  [י] סלע שנפסלה, והתקינה להיות שוקל בה--מקבלת טומאה.

י  [יא] אונקלי של כתפים, טהורה; ושל רוכלים, מיטמאה.  אונקלי של נקליטי המיטה, טהורה; ושל דרגש, מיטמאה.  אונקלי של כוורת הציידים שצדין בה הדגים, טהורה; ושל שידה, מיטמאה.  אונקלי של מנורת העץ, טהורה; ושל שולחן, מיטמאה.

יא  זה הכלל:  כל כלי שמקבל טומאה בפני עצמו מן התורה--הרי האונקלי של מתכת שלו והשלשלת שלו, מקבלות טומאה.  וכלי שאינו מקבל טומאה--כגון פשוטי כלי עץ, וכלי עץ הבאים במידה, וכיוצא בהן--אונקלי של מתכת והשלשלת שלו, אינן מקבלות טומאה.  וכולן--אחת אחת בפני עצמה, טהורה:  שאין האונקלי או השלשלת כלי בפני עצמו, אלא הרי הן כמקצת כלי.  ואפילו אונקלי שבכתלים שתולין בה הכלים והבגדים וכיוצא בהן, טהורה.

יב  שלשלת שיש בה בית נעילה, מיטמאה; והעשויה לכתיפה, טהורה.  [יג] שלשלת של סיטונות--מיטמאה, מפני שהן נועלין בה החנייות; ושל בעלי בתים--טהורה, שאינה אלא לנואי.  [יד] שלשלת של מושחי קרקע, והיתדות שלהן שתוקעין בקרקע--בשעה שמושחין, מקבלין טומאה.  ושלשלת של מקוששי עצים--טהורה, לפי שהיא משמשת את העץ.

יג  [טו] שלשלת דלי גדול--ארבעה טפחים ממנה סמוך לדלי, מיטמא עם הדלי מפני שהוא צורך הדלי; והשאר טהור, לפי שאין לו שם בפני עצמו.  ושלשלת דלי קטן, עשרה טפחים.

יד  [טז] הכדור של מתכת והסנדן, והקנטר של בנאי, והדקר של חרש, וחמור של נפח, והמטולטלת, והמשקולת של בניין, והכיריים של ברזל שחובטין בהן הזיתים, והאפרכס של מתכת, והאולר שכורתין בו הסופרים ראש הקולמוס של קנה, והקולמוס של מתכת, והכן, והכנה שמשרטטין בהן הסופרים--כל אלו מקבלין טומאה, שכל אחד מהן יש לו שם בפני עצמו.  וכן כל כיוצא באלו.