משנה תורה לרמב"ם ספר טהרה הלכות כלים

הלכות כלים פרק ח

א  כל כלי מתכות אינן מקבלין טומאה--עד שתיגמר מלאכתן כולה, ולא יהיה הכלי מחוסר מעשה כלל; אבל גולמי כלי מתכות, אינן מקבלות טומאה.  [ב] ואלו הן גולמי כלי מתכות:  כל שעתיד לשוף אותו, או לשבץ, או לגרד, או לכרנב, או להקיש בקורנס, או שהיה מחוסר אוזן או אוגן--הרי זה אינו מקבל טומאה, עד שיתקנהו, וייפהו, ולא תישאר בו מלאכה כלל.

ב  כיצד:  כגון הסיף שאינו מקבל טומאה עד שישופנו, והסכין עד שישחיזנה, וכן כל כיוצא במעשים אלו.  לפיכך העושה כלים מן העשת של ברזל, או מן החררה של מתכת, ומן הסובב של גלגל, ומן הטסין, ומן הציפויין, ומכני הכלים, ומאוגני הכלים, ומאוזני הכלים, ומן השחולת, ומן הגרודת--הרי אלו טהורין:  מפני שכל אלו שנעשו, גולמי כלי מתכות הן.

ג  אבל העושה כלי משברי כלי מתכות, ומן הכלים שנשחקו מרוב הזמן, ומן המסמרות שידוע שנעשו מן הכלים--הרי אלו מקבלין טומאה, לפי שאינן גלמים.  אבל מסמרות שאין ידוע אם נעשו מן הכלים, או מן העשת--הרי הן טהורין:  אפילו התקין אותן לכלי, אינן מקבלין טומאה.

ד  [ג] כלי מתכות שאינו מחוסר אלא כסוי--מקבל טומאה, שאין הכסוי חשוב מגוף הכלי.  [ד] מחט שלא ניקבה, אלא שפה ותיקנה לכך מתחילתה--מקבלת טומאה, מפני שמוציאין בה את הקוץ.  אבל אם היה עתיד לנקבה--הרי היא כשאר גולמי כלי מתכות, ואינה מקבלת טומאה.

ה  ומאחר שביארנו שגולמי כלי מתכות טהורין, וגולמי כלי עץ טמאין, ופשוטי כלי מתכות טמאין, ופשוטי כלי עץ טהורין, דין תורה--נמצא הטמא בכלי עץ, טהור בכלי מתכות, והטמא בכלי מתכות, טהור בכלי עץ.

ו  כל כלי המלחמה, כגון הסיף והרומח והכובע והשריון והמגפיים וכיוצא בהן--מקבלין טומאה.

ז  וכל תכשיטי האדם, כגון הקטלה והנזמים והטבעות, בין שיש עליהן חותם בין שאין עליהן חותם, וכיוצא בהן--מקבלין טומאה.  אפילו דינר שנפסל, והתקינו לתלותו בצוואר קטנה--מקבל טומאה.  וכן קמיע של מתכת, מיטמא ככל תכשיטי אדם.

ח  [ז] כל תכשיטי הבהמה והכלים, כגון הטבעות שעושין לצווארי הבהמה ולאוזני הכלים--טהורין, ואינן מקבלין טומאה בפני עצמן:  חוץ מזוג של בהמה, וכלים המשמיעין קול לאדם.

ט  כיצד:  העושה זוגין למכתשת, ולעריסה, ולמטפחות ספרים, ולמטפחות תינוקות--הרי הן טהורין.  עשה להן ענבולין, מקבלין טומאה:  הואיל ונעשו להשמיע קול לאדם, הרי הן כתכשיטי אדם.  ואפילו ניטלו ענבוליהן--מקבלין טומאה, שהרי הוא ראוי להקישו על החרס.

י  [ח] זוג העשוי לאדם--אם נעשה לקטן--אינו מקבל טומאה אלא בענבול שלו, שהרי לקול נעשה; ואם נעשה לגדול--הרי זה תכשיט ומקבל טומאה, אף על פי שאין לו ענבול.

יא  [ט] כל הפרצופות, מקבלות טומאה.  וכל החותמות, טהורין--חוץ מחותם של מתכת שחותמין בו בלבד.  וכל הטבעות, טהורות--חוץ מטבעות אצבע; אבל טבעת שחוגר בה את מותניו, או שקושר אותה בין כתפיו--טהורה.  טבעת השיר של בהמה--הואיל והאדם מושך בה את הבהמה, מקבלת טומאה.  וכן מקל של בהמה של מתכת--הואיל ואדם רודה אותה בו, מקבלת טומאה.

יב  [י] כל הכלים יורדין לטומאה במחשבה, ואין עולין מידי טומאה אלא בשינוי מעשה; והמעשה מבטל מיד המעשה ומיד המחשבה, והמחשבה אינה מבטלת לא מיד המעשה ולא מיד המחשבה.

יג  כיצד:  טבעת בהמה או כלים שחישב עליה להחזירה לטבעת אדם--הרי זו מקבלת טומאה במחשבה זו, וכאילו נעשת לאדם מתחילת עשייתה.  חזר וחישב עליה להניחה טבעת בהמה כשהייתה--אף על פי שלא נתקשט בה האדם, הרי זו מקבלת טומאה:  שאין המחשבה מבטלת מידי המחשבה, עד שיעשה מעשה כגון שישוף אותה או יתקנה כמעשה של בהמה.

יד  הייתה הטבעת לאדם, וחישב עליה לבהמה--עדיין היא מקבלת טומאה כשהייתה, שאין הכלים עולין מידי טומאתן במחשבה.  עשה בה מעשה, ושינה לבהמה--אינה מקבלת טומאה, שהמעשה מבטל מידי המעשה.  וכן כל כיוצא בזה.

טו  [יא] חירש שוטה וקטן--יש להן מעשה ואין להן מחשבה, כמו שביארנו בעניין הכשר אוכלין.

טז  [יב] זוג של דלת שחישב עליה לבהמה, מקבלת טומאה; ושל בהמה שנעשה של דלת--אפילו חיברו בקרקע, ואפילו קבעו במסמר--הרי זה מקבל טומאה כשהיה, עד שישנה בו מעשה בגופו.

יז  [יג] אומן שהוא עושה, ומניח זוגין לדלתות ולבהמה--אם רוב העשוי לדבר שמקבל טומאה--הרי הכול מקבל טומאה, עד שיפריש מקצתן לדבר שאינו מקבל טומאה; ואם רוב העשוי לדבר שאינו מקבל טומאה--הרי הכול טהור, עד שיפריש מקצתן לדבר המקבל טומאה.  וכן כל כיוצא בזה.  [יד] וזוגין הנמצאין בכל מקום, מקבלין טומאה--חוץ מן הנמצאין בכרכים, מפני שרובן לדלתות.

יח  [טו] אמר לאומן עשה לי שני זוגין, אחד לדלת ואחד לבהמה, עשה לי שתי מחצלאות, אחת לשכיבה ואחת לאוהלים, עשה לי שני סדינים, אחת לצורות ואחת לאוהלים--הרי שניהן מקבלין טומאה, עד שיפרש ויאמר זה לכך וזה לכך.