משנה תורה לרמב"ם ספר טהרה הלכות כלים

הלכות כלים פרק ה

א  כל הכלים--אין מקבלין טומאה, עד שתיגמר מלאכתן.  וכלי עץ, מאימתיי הן מקבלין טומאה:  המיטה והעריסה, משישופם בעור הדג; גמר שלא לשוף, מקבלין טומאה.

ב  הסלים של עץ--משיחסום שפתותיהן, ויכרות עוקצי השריגים והעצים הקטנים היוצאין על גב הסלים.  היו הסלים של תמרה--אף על פי שלא כרת ההוצין מבפנים--מקבלין טומאה, שכן מקיימין אותן.

ג  הכלכלה--משיחסום פיה, ויכרות היוצאין, ויגמור את התלויות.  בית הכוסות ובית הלגינין--אף על פי שלא כרת מבפנים--מקבלין טומאה, שכן מקיימין אותן.

ד  הקטנים והקלתות--משיחסום שפתותיהן, ויכרות ההוצין היוצאין.  הקנונים הגדולים והסוגין הגדולים, משיעשה שני דורים לרוחב שלהן.  ים נפה וכברה, וכף של מאזניים--משיעשה דור אחד לרוחב שלהן.  הקופה, משיעשה שתי צפירות לרוחב שלה.  והערק, משיעשה בו צפירה אחת.  אף על פי שלא גמר גביהן, מקבלין טומאה--שהרי נראה למה שנעשו, והרי צורת הכלי עליהן; למה זה דומה, לבגד שנארג מקצתו.

ה  המחצלת--משיכרות ההוצין, וזה הוא גמר מלאכתה.  וכל כלי הנסרים--אינן מקבלין טומאה, עד שיתחסמו שפתותיהן.

ו  גולמי כלי עץ--מקבלין טומאה, משנעשה הכלי עץ בצורתו:  אף על פי שהוא עומד לתארו בשרד או להשוותו במחוגה או לייפותו במעצד וכיוצא במעשים אלו, ועדיין הוא גולם, הואיל ואינו מחוסר חקיקה והרי השלים חפירתו, הרי זה מקבל טומאה.  וכל גולמי כלי עץ מקבלין טומאה, חוץ משל אשכרוע, שאין הכלי ממנו חשוב כלי, עד שיתייפה.  וקרוב בעיניי שכלי עצם ככלי של אשכרוע, ואין גולמיהן מקבלין טומאה.

ז  כל עץ שאין עליו צורת כלי--אף על פי שמשתמשין בו, אינו מקבל טומאה.  ארוכות של נחתומין שסודרין עליהן החלות כשהן בצק--מיטמאות, שהרי צורת הכלי עליהן.  ושל בעלי בתים, אינן מקבלין טומאה; ואם צבע אותן בסקרה או בכרכום וכיוצא בהן--מיטמאות, שהרי נעשת להן צורת כלי.

ח  סרוד של נחתומין שנותנין בו המים שמקטפין בו, טמא.  ושל בעלי בתים, טהור; ואם גיפפו מארבע רוחותיו, מיטמא.  נפרץ מרוח אחת, טהור.  והלוח שעורכין עליו, מיטמא.

ט  כלי של עץ שהסלתים מרקדין עליו את הסולת, מיטמא; ושל בעלי בתים, טהור.  רחת הגרוסות, מיטמאה; ושל אוצרות, טהורה.  של גיתות, מיטמאה; ושל גרנות, טהורה.  זה הכלל--העשוי לקבלה, מקבל טומאה; והעשוי לכנס בו, טהור.

י  [ב] כל התלויין טהורין--חוץ מתלויי נפה של סלתין, ותלוי כברה של גורנות, ותלוי מגל יד, ותלוי מקל הבלשין, מפני שהן מסייעין בשעת מלאכה.  זה הכלל--העשוי לסייע בשעת מלאכה, מיטמא; והעשוי לתלות בו הכלי בלבד, טהור.

יא  [ג] נבלי המשוררים, מיטמאין; ונבלי בני לוי שמזמרין בהן במקדש, טהורין.  הבטנין והנקטמון והאירוס, מיטמאין.  [ד] מצודת החולדה, מיטמאה; ושל עכברים--טהורה, לפי שאין בה בית קיבול ואין עליה צורת כלי.  [ה] הוצין שאורגין מהן כמו קפיפה שמניחין בה התאנים וכיוצא בהן, מיטמאה; ושאורגין מהן כתבנית מגורה גדולה שאוצרין בה החיטים--טהורה, שאין תורת כלי עליה.

יב  [ו] עלין שמסרגין אותן כמו סייג סביב לפירות, טהור; ואם עשו סייג של נסרין, מיטמא.  [ז] חותל של הוצין שמניחין בו הרוטב וכיוצא בו--אם הוא נותן לתוכו, ונוטל מתוכו--מיטמא; ואם אינו יכול ליטול מה שבתוכו עד שיקרענו או עד שיתירנו, או שחישב לאכול מה שבתוכו ולזורקו--טהור.

יג  וכן הקרן שהוא משתמש בה ומשליכה, אינה מקבלת טומאה; ואם חישב עליה, מקבלת טומאה.  [ח] השופר, אינו מקבל טומאה; חתכו להיות קרן תשמיש, מקבל טומאה.

יד  [ט] קערה שקבעה בשידה תיבה ומגדל--אם היא כדרך קבלתה, הרי זו מקבלת טומאה; ואם קבעה בדופן, שהרי אינה מקבלת עד שמטין השידה על צידה--הרי זו מכלל השידה, וטהורה.

טו  [י] האקון והרטוב והכלוב של עץ, טהורין.  [יא] המדף והפלצור ומצודת סכרין--מיטמאין, שהרי צורת כלי עליהן.

טז  [יב] הספסלין שבפונדקיות, ושל מלמדי תינוקות--אף על פי שהן נקובין, ומכניסין בהן את הרגליים--הרי אלו טהורין; קבע בהן רגליים במסמר, מקבלין טומאה.  זה הכלל--כל שניטל ואין רגליו ניטלות עימו, טהור.  וכל שניטל ורגליו ניטלות עימו--אם היו כולן של עץ או עצם, מקבל טומאה; הייתה אחת מרגליו של אבן, אינו מקבל טומאה.