משנה תורה לרמב"ם  ספר טהרה הלכות כלים
הלכות כלים פרק א
א שבעה מיני כלים, הן שמקבלין טומאה מן התורה; ואלו הן: הבגדים, והשקין, וכלי עור, וכלי עצם, וכלי מתכות, וכלי עץ, וכלי חרס. הרי הוא אומר "מכל כלי עץ או בגד או עור או שק" (ויקרא יא,לב), ובכלי מתכות נאמר "אך את הזהב, ואת הכסף" (במדבר לא,כב), ובכלי חרס נאמר "וכל כלי חרש--אשר ייפול מהם, אל תוכו" (ויקרא יא,לג).
ב מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה "וכל מעשה עיזים" (במדבר לא,כ), לרבות כלים העשויין מן הקרניים ומן הטלפיים ומן העצמות של עיזים; והוא הדין לשאר מיני בהמה וחיה. אבל כלים העשויין מעצמות העוף, אינן מקבלין טומאה: חוץ מכלים העשויין מכנף העוזניה בלבד, וביצת הנעמית המצופה--הואיל והן דומין לעצם, מקבלין טומאה ככלי עצם; וקרוב בעיניי, שטומאתן מדברי סופרים.
ג כלים העשויין מעצמות חיה שבים ומעורה, וכל שבים--טהור, ואין מקבל טומאה מן הטומאות, ולא טומאת מדרס; אף האורג בגד מצמר הגדל בים, אינו מקבל טומאה: שנאמר "או בגד או עור" (ויקרא יא,לב)--מפי השמועה למדו מה בגד מן הגדל בארץ, אף עור מן הגדל בארץ.
ד חיבר מן הגדל בים עם הגדל בארץ, אפילו חוט או משיחה--אם חיברו חיבור שמשים את שניהן כאילו הן אחד לטומאה, שאם נטמא זה יטמא זה--הרי הכול מקבל טומאה.
ה [ד] ייראה לי שהכלים העשויין מעור העוף--אינן מקבלין טומאה, כמו עצמותיו. ואם תאמר והלוא הוא כשר לכתוב עליו תפילין, כעור בהמה וחיה--הנה עור הדג אינו מקבל טומאה, ולולי זוהמתו שאינה פוסקת היה כשר לתפילין. הנה למדת שאף דבר שאינו מקבל טומאה כשר לתפילין, אם אין לו זוהמה.
ו [ה] כלי זכוכית אינן מקבלין טומאה, מדברי תורה; וחכמים גזרו עליהן, שיהיו מקבלין טומאה. הואיל ותחילת ברייתן מן החול ככלי חרס, הרי הן ככלי חרס; ומפני שתוכן נראה כברן, לא גזרו עליהן שייטמאו מאווירן, אלא עד שתיגע הטומאה בהן בין מתוכן בין מגבן, ככלי מתכות. ולא גזרו טומאה על פשוטיהן, אלא על מקבליהן. ואין להן טהרה במקוה. ואין שורפין עליהן תרומה וקודשים, שלא גזרו עליהן אלא לתלות.
ז [ו] כלי גללים וכלי אדמה וכלי אבנים--טהורין לעולם, ואין מקבלין טומאה מן הטומאות ולא טומאת מדרס, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, בין פשוטיהן בין מקבליהן.
ח [ז] פיל שבלע הוצין, והקיאן דרך בית הרעי--העושה מהן כלים, הרי הן ספק אם הן ככלי גללים או ככלי עץ כשהיו; אבל קפיפה שנטמאת, ובלע אותה פיל, והקיאה דרך בית הרעי--הרי היא בטומאתה.
ט [ח] פשוטי כלי חרס, כגון מנורה וכיסא ושולחן של חרס וכיוצא בהן--אין מקבלין טומאה מן הטומאות ולא טומאת מדרס, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים: שנאמר "אשר ייפול מהם, אל תוכו . . . יטמא" (ויקרא יא,לג)--כל שיש לו תוך בכלי חרס, מקבל טומאה; ושאין לו תוך, טהור.
י [ט] כלי מתכות--אחד פשוטיהן כגון הסכינין והמספריים, או מקבליהן כגון היורות והקומקמוסין--הכול מקבלין טומאה: שנאמר "כל דבר אשר יבוא באש" (במדבר לא,כג), בין מקבל בין פשוט. אפילו תיבה או מגדל וכיוצא בהן של מתכת שהן מקבלין ארבעים סאה בלח או יתר--מקבלין טומאה, שנאמר "כל דבר".
יא [י] כלי עץ וכלי עור וכלי עצם--מקבליהן כגון העריבה והחמת וכיוצא בהן, מקבלין טומאה מדברי תורה; אבל פשוטיהן כגון הלוחות והכיסא והעור שאוכלין עליו וכיוצא בהן, אין מקבלין טומאה אלא מדברי סופרים: שנאמר "מכל כלי עץ או בגד . . ." (ויקרא יא,לב)--מפי השמועה למדו מה שק שיש לו בית קיבול, אף כל שיש לו בית קיבול; וכלי עצם ככלי עץ לכל דבר.
יב במה דברים אמורים שטומאת פשוטיהן מדברי סופרים, בשאר טומאות חוץ מטומאת מדרס; אבל במדרס הזב וחבריו, מיטמאין מן התורה--שנאמר "כל המשכב, אשר ישכב עליו . . ." (ויקרא טו,ד; ויקרא טו,כד), כל העשוי למשכב או למרכב כמו שביארנו. וכן כלי זכוכית העשוי למשכב, מיטמא מדרס מדבריהם.
יג [יא] כל שהוא אריג--בין מצמר ופשתים, בין מן הקנבס או המשי או משאר דברים הגדלים ביבשה--הוא הנקרא בגד לעניין טומאה. והלבדים כבגדים לכל דבר.
יד [יב] השק--הוא חוטי שיער הגדולים כשלשלת, או הארוגים כבגדים. אחד העשוי מן העיזים, או מצמר גמלים, או מזנב הסוס והפרה וכיוצא בהן, ואחד האריג מהן כמו המרצופין, או הגדול כמו חבק של חמור וכיוצא בו. אבל החבלים והמשיחות השזורין, בין מן השיער בין מצמר ופשתים--אינן מקבלין טומאה בפני עצמן.
טו [יג] כל הכלים העשויין מן הגומא ומן הערבה ומן הקנים ומן כפות התמרים ומן העלין והשריגין ומקליפי האילנות ומן החלף, כגון הקפיפות והטרסקלין והמחצלאות והמפצות--הכול בכלל כלי עץ, שהכול גדל מן הארץ כעץ.
טז אחד כלי חרס, ואחד כלי נתר לכל דבר--כל כלי העשוי מעפר מן העפרות, ואחר כך שורפין אותו בכבשן--הרי זה כלי חרס. והתנור והכיריים והכופח וכיוצא בהן משאר הבניינות, שאופין בהן או שמבשלין עליהן--הכול מקבלין טומאה דין תורה, וטומאתן וטומאת כלי חרס שווה.
|
