משנה תורה לרמב"ם ספר טהרה הלכות שאר אבות הטמאות

הלכות שאר אבות הטומאות פרק טז

א  מפני מה טיהרו חכמים ספק רשות הרבים:  שהרי הציבור עושין הפסח בטומאה, בזמן שהטמאים מרובין.  אם טומאה ודאית נדחית מפניהן, קל וחומר לספק טומאה--שאיסור כל הספקות מדבריהם, כמו שביארנו בהלכות ביאות אסורות.

ב  ומפני מה החמירו בספק רשות היחיד:  שהרי סוטה שנסתרה--אף על פי שהדבר ספק--הרי היא טמאה לבעלה, עד שתשתה.  [ב] וכשם שהסוטה ובועלה שניים, כך ספק טומאה בשניים; אבל אם היו שלושה ברשות היחיד--הרי ספק טומאתן שם טהור, כרשות הרבים.

ג  במה דברים אמורים, בשהיה זה שנטמא בספק יש בו דעת להישאל ולדרוש ממנו מה שאירע לו כסוטה; אבל אם היה חירש או שוטה, או קטן שאינו יודע להשיב על העניין כששואלין אותו--הרי ספקו טהור.

ד  כיצד:  חירש או שוטה או קטן שאין בו דעת להישאל שנמצאו בחצר או במבוי שיש בו טומאה, ספק נגעו ספק לא נגעו--הרי אלו טהורין; וכן כל שאין לו דעת להישאל--אף על פי שנולד לו הספק ברשות היחיד, ספקו טהור.  [ג] הסומה, והישן, והמהלך בלילה--ספקו ברשות היחיד טמא, מפני שיש לו דעת להישאל.

ה  במה דברים אמורים שכל שאין בו דעת להישאל, ספקו טהור--בשהיה הדבר שקול, ואין שם חזקה; אבל אם היה הדבר ידוע שחזקתו שנטמא, הרי זה טמא.  כיצד:  תינוק טמא שנמצא בצד העיסה, והבצק בידו--הרי העיסה טמאה:  שדרך התינוק לטפח, ובכך היא חזקתו; ואין שורפין על חזקה זו.

ו  [ד] היו משקין טמאין ובצק טהור, ובהמה או חיה או עופות בבית, ונמצא בבצק מקום נשיכתן--חזקה ששתו משקין, ונשכו בבצק וטימאוהו.  אם היה שם פרה, ובין המשקין והבצק כדי שתלחך את לשונה--הרי הבצק טהור; ובשאר כל הבהמה, כדי שתנגב את פיה:  פחות מזה, הבצק טמא.  ואם היה כלב--אפילו היו המשקין בצד הבצק, הרי זה טהור:  שאין דרכו של כלב להניח המזון, ולילך לו אל המים.

ז  נמצא בבצק נקירת התרנגולין--אם יש בין המשקין והבצק כדי שינגבו את פיהן בארץ, הבצק טהור; ואם לאו, טמא--שחזקתן ששתו, ונקרו בבצק במשקין שבפיהן.

ח  במה דברים אמורים, בשהיו המשקין צלולין, שבבואה של תינוק ניכרת בהן; אבל עכורין, הבצק טהור--שאילו נקרו במשקין, היה מקום המשקין ניכר בבצק.  ואם היו צלולין--אף על פי שהבצק בחזקת טומאה, אין שורפין על חזקה זו אלא תולין.

ט  [ה] איזו היא חזקה ששורפין עליה ברשות היחיד:  עיסה בבית ושרצים וצפרדעים מנופלין שם, ונמצאו חתיכות מבשרן בעיסה--אם רוב המנופלין שרצים, העיסה טמאה ותישרף; ואם הרוב צפרדעים, טהורה.

י  [ו] היו טמאות וטהרות בצידו או למעלה ממנו, ונתעטף בטליתו, וספק נגעו, ספק לא נגעו בעת שנתעטף--אם היו ברשות היחיד, ספקו טמא:  שספק טומאה הבאה בידי אדם, נשאלין עליה; אפילו בכלי המונח על גבי קרקע, הרי זה טמא כמו שיש בו דעת להישאל.  ואם היו ברשות הרבים, ספקו טהור; ואם אי אפשר שלא ייגע, ספקו טמא.

יא  [ז] כיכר של תרומה שהוא נתון על גבי הדף, ומדרס נתון תחתיו, ואי אפשר לו כשייפול שלא ייגע במדרס--אף על פי שהוא במקום מדרון, ובא ומצא הכיכר במקום אחר--הרי הוא בטהרתו:  שאני אומר אדם בא ונטלו, ונתנו במקום זה; ואם אמר בריא לי שלא בא אדם לכאן, טמא--שוודאי נפל, ונגע במדרס כשנפל.

יב  [ח] תינוק שנמצא בצד בית הקברות, והשושנים בידו--אף על פי שאין שם שושנים אלא במקום הטומאה, ספקו טהור:  שמא אחר ליקטן, ונתנן לו.  וכן חמור העומד בבית הקברות, כליו טהורין; ואין אומרין שמא נתמעך בהן, ונגעו בקבר--מפני שאין בו דעת להישאל, וכשנמצאו לא נמצאו נוגעין, וכל הטומאות, כשעת מציאתן.

יג  [ט] תינוק שהיה תופס בידו של אביו, או שהיה רוכב על גבי כתפו של אביו--ספקו ברשות היחיד, טמא:  מפני שאביו נשאל עליו.  [י] וארבע ספקות אמרו חכמים בתינוק:  תינוק שאינו יכול להלך, שהניחתו אימו ובאה ומצאה אותו כמות שהוא במקומו--טהור; ואין אומרין שמא טמאה באה, ונישקתו וגיפפתו.

יד  התחיל התינוק לצאת ולהיכנס--בגדיו טהורין, ואינן מדרס כשאר בגדי עמי הארץ; ואף על פי שהן טהורין, ואינן מדרס כשאר בגדי עמי הארץ--אין עושין על גביהן טהרות.  הגדיל עד שיהיה בו דעת להישאל, ספקו טמא ברשות היחיד.  הגדיל עד שיהיה בו דעת לשמור את גופו, אוכלין על גב גופו טהרות; יודע לשמור את ידיו, אוכלין על גב ידיו טהרות.

טו  כיצד בודקין אותו:  מטבילין אותו, ונותנין לו חולין לשם תרומה--אם היה יודע לשמור את גופו, אוכלין על גב גופו טהרות; ואם היה יודע לשמור את ידיו, אוכלין על גב ידיו טהרות.