משנה תורה לרמב"ם ספר טהרה הלכות שאר אבות הטמאות

הלכות שאר אבות הטומאות פרק יד

א  שנים עשר ספקות, טיהרו חכמים; ואלו הן:  (א) ספק מים שאובין למקוה; (ב) ספק טומאה צפה על פני המים; (ג) ספק משקין לטמא אחרים, אבל לטומאת עצמן טמאים בספק; (ד) ספק הידיים--בין לטומאת עצמן, בין לטמא אחרים, בין לטהרת ידיים מטומאתן; (ה) ספק דברי סופרים; (ו) ספק החולין; (ז) ספק הקרבנות; (ח) ספק נגעים; (ט) ספק עובר ועומד; (י) ספק שרצים; (יא) ספק רשות הרבים; (יב) ספק שתי רשייות.

ב  ספק מים שאובין למקוה כיצד:  שלושת לוגין מים שאובין שנפלו למקוה, פסלוהו; ספק נפלו ספק לא נפלו, ואפילו נפלו, ספק יש בהן כשיעור או אין בהן--ספקו טהור, והרי המקוה בכשרותו.  ואין מורין לו לטבול במקוה זו ולעשות טהרות, לכתחילה; ואם טבל ועשה, טהרותיו טהורות.

ג  ספק טומאה צפה על פני המים כיצד:  שרץ שהיה צף על פני המים, בין שהיו המים בכלים בין שהיו בקרקעות, וירד למים, אפילו אין שם אלא מלוא אדם וטומאה--הרי זה טהור, עד שיידע בוודאי שנגע; ולא אמרו ספק טומאה צפה טהור, אלא לשרץ בלבד.  וכל הנתלין והנגררין, הרי הן כמונחין.

ד  שרץ שהיה מונח בכלי, וכלי צף על פני המים, או שהיה מונח על המת או על הנבילה, ואפילו נימוחה נבילה או בשר מת שתחתיו, או שהיה מונח על שכבת זרע, הצפין על פני המים--הרי זה כמונח על הארץ:  שספקו ברשות היחיד, טמא כמו שיתבאר.

ה  היה שרץ על גבי שרץ צף על פני המים--הרי זה כטומאה עבה שצפה על פני המים, וספקו טהור.  היה מונח על גבי מי חטאת, ומי חטאת צף על פני המים--הרי זה ספק אם הוא כמונח, או אינו כמונח; לפיכך ייראה לי שספקו טהור.

ו  [ה] כדרך שטיהרו חכמים ספק טומאה צפה על פני המים, בין בכלים בין בקרקעות--כך טיהרו ספק טהרה הצפה על פני המים, בין בכלים בין בקרקעות.

ז  כיצד:  עריבה שהיא טמא מת, וכיכר תרומה כרוך בסיב או בנייר ונתון בתוכה, וירדו לתוכה מי גשמים ונתמלאת, ונפשט הנייר, והרי הכיכר צף על פני המים, והנייר מבדיל בינו לבין המים, וספק נגע צידו בעריבה ספק לא נגע--הרי הוא בטהרתו, מפני שהוא צף.

ח  [ו] שרץ שנמצא צף על גבי בור בתוך הגת--לתרומה, ספקו טמא; ולפועלין, ספקו טהור, מפני שהיא טומאה צפה.

ט  [ז] ספק משקין--לטמא אחרים, טהור; ולטומאת עצמן, טמא.  כיצד:  היה מקל בידו, ובראשו משקין טמאין, וזרקן לבין כיכרות טהורות--ספק נגעו, הרי אלו טהורות.  וכן אם נסתפק לו אם נגעו משקין טמאין בכלי זה, או לא נגעו--הרי הכלי טהור; וכן אם נסתפק לו אם נגעו משקין אלו הטמאין במשקין אחרים, או לא נגעו--הרי המשקין האחרים טהורין.

י  אבל טמא שפשט ידו או רגלו לבין משקין טהורין, או שזרק כיכר טמא לבין משקין טהורין, ספק נגע במשקין, ספק לא נגע--הרי אלו טמאין בספק.  וכן כל כיוצא בזה.

יא  [ח] חבית שהיא מלאה משקין, ופשט הטמא את ידו לאווירה, ספק נגע במשקין, ספק לא נגע--המשקין טמאין; והחבית טהורה, שאין ספק המשקין מטמא.

יב  וכן אם נכנסו משקין שהן טמאין מספק לאוויר החבית, הרי החבית טהורה; והמשקין שבתוכה טהורין, שאינן מיטמאין אלא מן החבית.  ואם נתערבו משקין אלו הספק במשקין שבחבית--הרי כל המשקין שבחבית טמאין בספק, והחבית טהורה.  וכן אם נפלו משקין אלו לתוך התנור, הרי התנור והפת טהורין.

יג  [ט] המרבץ ביתו במים טמאין או שזלפן, והיו שם טהרות, ספק ניתזו עליהן, ספק לא ניתזו--ספקו טהור.  [י] זלף משקין טהורין וטמאין בתוך הבית, ונמצאו אחר כך משקין על הכיכר של תרומה--נטלה ונשאל עליה, הרי זו טהורה:  שספק המשקין לטמא, טהור.

יד  הניח הכיכר עד שנגבו המים שעליה, הרי זו טמאה בספק:  שספק טומאה ברשות היחיד טמא, כמו שיתבאר; והרי אין כאן משקין, אלא כיכר שהיא ספק טמאה ספק טהורה.

טו  [יא] ספק ידיים, בין להיטמא, בין לטמא אחרים, בין לטהרתן--טהור.  כיצד:  היו ידיו טהורות ולפניו שני כיכרים טמאין, ספק נגע ספק לא נגע, או שהיו ידיו טמאות ולפניו שני כיכרים טהורים, ספק נגע ספק לא נגע, או שהיו ידיו אחת טמאה ואחת טהורה ולפניו שני כיכרים טהורים, נגע באחד מהן ספק בטמאה נגע ספק בטהורה נגע, או שהיו ידיו טהורות ולפניו שני כיכרים אחד טמא ואחד טהור, ונגע באחד מהן ספק בטמא נגע ספק בטהור נגע, או שהיו ידיו אחת טמאה ואחת טהורה ולפניו כיכר טמא וכיכר טהור, ונגע בשתיהן ספק טמאה בטמא וטהורה בטהור או טמאה בטהור וטהורה בטמא--הידיים כמות שהיו, והכיכרים כמות שהיו.

טז  וכן אם היו ידיו טמאות והטבילן או נטלן, ספק שהמים שטיהרן בהן כשרין לידיים ספק שהן פסולין, ספק יש בהן כשיעור ספק שאין בהן, ספק שהיה דבר חוצץ על ידו ספק שלא היה--הרי ידיו טהורות.

יז  [יב] הייתה ידו אחת טמאה, ואינו יודע איזו היא--אומרין לו שלא יעשה טהרות, עד שייטול שתי ידיו; ואם נגע באחת מהן בטהרות, קודם שייטול--טהרותיו טהורות.