משנה תורה לרמב"ם ספר טהרה הלכות שאר אבות הטמאות

הלכות שאר אבות הטומאות פרק ט

א  הבא ראשו ורובו במים שאובין, או שנפלו על ראשו ועל רובו שלושת לוגין מים שאובין--הרי הוא כשני לטומאה עד שיטבול.  ואם נגע באוכלין, עשה אותן שלישי.  ואם נגע במשקין--טימאן ועשה אותן תחילה לטמא אוכלין ומשקין אחרים, אבל לא לטמא כלים.

ב  ומפני מה גזרו טומאה על אדם זה:  מפני שהיו טבולי יום טובלין במערות שמימיהן רעים, והיו רוחצין אחר כן במים שאובין יפים דרך נקייות; ופשט המנהג כך, עד שהיו רוב העם מדמין שמים שאובין שרוחצין באחרונה--הן שמטהרין, לא הטבילה שבמי המקוה, והיו טובלין בזלזול, בלא כוונה.  לפיכך גזרו שכל בא ראשו ורובו במים שאובין, או שנפלו על ראשו ורובו--נטמא, ונעשה כשני לטומאה.

ג  אפילו טהור שאינו טבול יום--אם נפלו על ראשו ורובו שלושת לוגין מים שאובין, או שבא ראשו ורובו במים שאובין--הרי זה כשני לטומאה עד שיטבול; טבל--אינו צריך הערב שמש, מפני שעיקר טומאה זו מדבריהם.

ד  וכן האוכל אוכלין טמאין והשותה משקין טמאין, וטבל--אינו צריך הערב שמש; וכן כלים שנטמאו במשקין--כיון שהטבילן, טהרו ואין צריכין הערב שמש:  מפני שעיקר טומאות אלו מדבריהם.

ה  [ב] מי שנפלו עליו שלושת לוגין מים שאובין משני כלים, או משלושה--אם התחיל השני עד שלא פסק הראשון, מצטרפין; ואם לאו, אין מצטרפין.  נפלו מארבעה כלים, אינן מצטרפין; ואף על פי שהתחיל זה עד שלא פסק זה, הרי זה טהור.

ו  נפלו על ראשו, אבל לא על רובו, או שנפלו על רובו, ולא נפלו על ראשו, או שנפלו על ראשו בלבד מלמעלה, ונפלו על רובו מן הצד או מלמטה--הרי זה טהור:  עד שייפלו על ראשו ועל רובו הסמוך לראשו, כדרכן.

ז  וכן אם בא ראשו במים שאובין, ולא בא רובו, או בא רובו, ולא בא ראשו, או שבא ראשו בלבד, ובא משאר גופו רובו במים שאובין מלמטה או מן הצד--הרי זה טהור:  עד שיבוא ראשו ורובו הסמוך לראשו, כדרכו.

ח  [ג] הבא מראשו ורובו החצי במים שאובין, ונפלו על החצי האחר מים שאובין--הואיל וחצייו בנפילה וחצייו בביאה, הרי זה טהור.

ט  [ד] היו שלושת לוגין שנפלו עליו או שבא בהן, מקצתן שאובין ומקצתן אינן שאובין, או שנתערב בהן יין ושמן ודבש וחלב--הרי זה טהור:  עד שיהיו השלושה, כולן מים שאובין.

י  שלושת לוגין אלו שנפלו על הטהור או שבא בהן, וטימאוהו--כיון שנעשה כשני לטומאה, הרי המים האלו טמאין:  שהרי נגעו בשני; והרי אלו המים אומרין לזה הטהור, טימאנו אותו וטימאנו.

יא  [ה] בראשונה היו מניחין כיכרות של תרומה בצד הספרים, ואומרין זה קודש וזה קודש, ובאין העכברים, ומקרעין את הספרים.  לפיכך גזרו שכל תרומה שנגעה באחד מכתבי הקודש, נטמאת, והרי היא כשלישי לטומאה, כאילו נגעה בשני; ונמצאו כל כתבי הקודש, פוסלין את התרומה כשני.

יב  ולא עוד, אלא מי שהיו ידיו טהורות, ונגע באחד מכתבי הקודש--נעשו ידיו שנייות, ומטמאין את התרומה ואת המשקין; ואף על פי שאין הידיים מיטמאות אלא מראשון לטומאה כמו שביארנו, הרי הן מיטמאות מן הספר.

יג  [ו] רצועות תפילין, עם התפילין, וגיליון שבספר שלמעלן ושלמטן שבתחילה ושבסוף, כשהן מחוברין לספר, וספר שנמחק, ונשתייר בו שמונים וחמש אותייות, ומגילה שכתוב בה שמונים וחמש אותייות, כפרשת "ויהי בנסוע הארון" (במדבר י,לה)--הרי אלו מטמאין את הידיים.  ולא דברי תורה בלבד, אלא כל כתבי הקודש--אפילו שיר השירים וקוהלת, שהן דברי חכמה--מטמאין את הידיים.

יד  [ז] תרגום שבעזרא ושבדנייאל, הרי הוא מכלל כתבי הקודש.  אבל תרגום שכתבו עברית, ועברית שכתבו תרגום, או שכתב כתבי הקודש בכתב עברי--אינן מטמאין את הידיים:  עד שיהיו כתובין אשורית, על העור, ובדיו.

טו  [ח] הכותב הלל ושמע לתינוק להתלמד בו, אף על פי שאינו רשאי--הרי אלו מטמאין את הידיים.  [ט] המשיחות והרצועות שתפרן לספר--אף על פי שאינו רשאי לקיימן--כל זמן שהן מחוברין לספר, מטמאין את הידיים.

טז  [י] תיק של ספר, ותיבה של ספר, ומטפחות ספרים--בזמן שהן תפורות, מטמאין את הידיים.  אבל הברכות--אף על פי שיש בהן מאותייות של שם, ומעניינות הרבה של תורה--אינן מטמאין את הידיים.  [יא] ספרי המינים, אינן מטמאין את הידיים.  פרשת סוטה--הואיל ולמחיקה עומדת, אינה מטמאה את הידיים.