משנה תורה לרמב"ם ספר טהרה הלכות שאר אבות הטמאות

הלכות שאר אבות הטומאות פרק ח

א  כל הנוגע בידיו בראשון לטומאה, בין שהיה אותו ראשון אדם או כלי או אוכל או משקין טמאין--נטמאו ידיו בלבד, עד הפרק; וכן המכניס ידיו לאוויר כלי חרס שנטמא באב הטומאה, או שהכניס ידיו לבית המנוגע--נטמאו ידיו.  וטומאת הידיים, מדברי סופרים.

ב  הידיים שנייות לעולם:  שאין טומאתן אלא מדבריהם; וכשגזרו טומאה עליהן, גזרו שיהיו כשני לטומאה.  אפילו המכניס ידו לבית המנוגע, או שנגע בידיו באדם שהוא מטמא בגדים עד שלא פירש ממטמאיו--הרי ידיו שנייות.

ג  הפיגול, והנותר, וצריד של מנחות--הרי הן כראשון לטומאה, ומונין בהן ראשון ושני; לפיכך מטמאין את הידיים בכביצה.  ואין הפיגול והנותר מצטרפין, אף על פי ששיעורן שווה בכביצה, הואיל וטומאת הידיים מדבריהם; אבל שאר האוכלין מצטרפין, שאין אוכלין טמאין מטמאין את הידיים עד שיהיו כביצה.

ד  קולית הפיגול או הנותר--אף על פי שהיא סתומה--הנוגע בה בידיו, נטמאו ידיו:  שהעצמות של קודשים ששימשו נותר או פיגול מטמאין את הידיים, הואיל ונעשו בסיס לדבר האסור.

ה  בשר קודש שיצא חוץ למחיצתו--הרי הוא ספק אם מטמא את הידיים, או אינו מטמא; לפיכך אינו מטמא--שספק טומאת הידיים טהור, כמו שיתבאר.  ואם בשר פסח שיצא חוץ לבית הוא, הרי הוא טהור--בני חבורה, זריזין הן.

ו  אין טומאת ידיים במקדש--שבשעה שגזרו טומאה על הידיים, לא גזרו במקדש; אלא הנוגע באוכלין טמאים וכיוצא בהן, בין שנגע במקדש בין שנגע חוץ למקדש, ונגע בקודשים במקדש--לא טימאן.  ואם נגע חוץ למקדש--הרי זה מטמא את הקודש, ופוסל את התרומה כמו שיתבאר.

ז  מי שנטמאת ידו אחת, ונגעה באחרת--האחרת טהורה; ונוטל את הטמאה, ודייו.  במה דברים אמורים, לתרומה.  אבל לקודש--אם נטמאת ידו אחת, ונגע בשנייה--טימאה, ושתיהן צריכות טבילה לקודש; אבל לתרומה, בנטילת ידיים בלבד יטהרו ידיו.

ח  שלמה המלך ובית דינו גזרו על כל הידיים שיהיו שנייות, אף על פי שלא ידע בוודאי שנטמאו--מפני שהידיים עסקנייות.  ולא גזר שלמה על הידיים טומאה, אלא לקודש; ואחר כך גזרו חכמים שאחריו, אף לתרומה.  ולפיכך צריך נטילת ידיים לתרומה; ואם נגע בתרומה קודם שייטול ידיו--פסולה, ונשרפת על טומאה זו.

ט  לט אדם ידיו במפה, ואוכל בתרומה בלא נטילת ידיים; ואין חוששין שמא ייגע.  אבל לא יעשה כן בחולין שנעשו על טהרת הקודש, או טהרת התרומה:  גזירה--שמא ייגע, לפי שאינו מקפיד עליהן.

י  הואיל והידיים שנייות--אם נגעו במשקין, עשו אותן תחילה; ואם נגעו משקין אלו באוכלין, עשו אותן שני.  ואם נגעו במשקין אחרים, עושין אותן תחילה--שהמשקין תחילה לעולם, כמו שביארנו; אבל אין משקין אלו שנטמאו מחמת ידיים מטמאין כלים כלל, שעיקר טומאת הידיים מדבריהם.

יא  וכן גזרו חכמים על כל אדם שיאכל אוכלין טמאין, בין שאכל אוכל ראשון או אוכל שני, ועל כל השותה משקין טמאין--שיהיה שני לטומאה, עד שיטבול.  ואם נגע באוכלין, עשה אותן שלישי.  ואם נגע במשקין, אפילו משקה חולין--עשה אותן תחילה, לטמא אוכלין ומשקין אחרים, אבל לא לטמא כלים, הואיל ועיקר טומאת אדם זה מדבריהם.

יב  ומפני מה גזרו טומאה על האוכל אוכלין טמאין, שמא יאכל אוכל ראשון או שני וישתה עליו משקה תרומה; ונמצא משקה תרומה טמא, באוכל שבפיו.  וכן השותה משקין טמאין, שמא יאכל עימהן אוכל תרומה; ונמצא טמא, במשקין שבפיו.  וכבר ביארנו בתרומות, שאסור לאכול תרומה טמאה.

יג  [יא] אינו מיטמא עד שיאכל אוכלין טמאים כחצי פרס, שהוא כביצה ומחצה שוחקת; וכן השותה אינו מיטמא עד שישתה ממשקין טמאין רביעית.  וכל האוכלין מצטרפין לחצי פרס, לפסול את הגווייה; וכל המשקין מצטרפין לרביעית.  ואם אכל או שתה פחות משיעור זה, טהור.

יד  אכל מעט ושהה, וחזר ואכל מעט ושהה--אם יש מתחילה ועד סוף כדי אכילת פרס, מצטרפין; ואם לאו, אין מצטרפין.  וכן אם שתה מעט ושהה, ושתה מעט ושהה--אם יש מתחילה ועד סוף כדי אכילת פרס, מצטרפין; ואם לאו, אין מצטרפין.  אכל פחות מכשיעור, וטבל ועלה, ואכל מעט מיד--אם לא שהה ביניהן, והרי אכילה שלפני הטבילה ושלאחר הטבילה בכדי אכילת פרס--הרי אלו מצטרפין.

טו  [יב] אישה שהיא ראשון לטומאה, ומניקה את בנה--הרי הבן טהור, ולא גזרו עליו טומאה:  שאפילו תאמר שינק רביעית--אפשר שיש מתחילה ועד סוף יתר מכדי אכילת פרס, שהרי אינו יונק בבת אחת.

טז  [יג] המעוברת--התירו לה שתהיה אוכלת אוכלין טמאין פחות מכשיעור, ואף על פי שהיא אוכלת הרבה:  מפני הסכנה.  ואינה צריכה טבילה, אלא הרי היא טהורה.