משנה תורה לרמב"ם ספר טהרה הלכות שאר אבות הטמאות

הלכות שאר אבות הטומאות פרק ו

א  טומאת עבודה זרה, מדברי סופרים; ויש לה רמז מן התורה, "הסירו את אלוהי הנכר, אשר בתוככם, והיטהרו . . ." (בראשית לה,ב).  ארבעה אבות הטומאה יש בה--עבודה זרה עצמה, ומשמשיה, ותקרובת שלה, ויין שנתנסך לה; וטומאת כולן, מדבריהם.

ב  עבודה זרה עצמה--מטמאה אדם וכלים במגע, וכלי חרס באוויר; ואינה מטמאה במשא, כשרץ שנאמר "שקץ תשקצנו" (דברים ז,כו).  ושיעורה כזית:  לא תהיה זו, חמורה מן המת; אבל אם הייתה הצורה פחותה מכזית, הרי זו טהורה.

ג  קצץ אבר ממנה--אפילו היה כמרדע, הרי זה טהור, שעבודה זרה אינה מטמאה לאברים, אלא הצורה כולה כשהיא שלמה:  שנאמר "תזרם כמו דווה" (ישעיהו ל,כב)--מה נידה אינה מטמאה לאברים, אף עבודה זרה אינה מטמאה לאברים.

ד  כקולי אבות הטומאות דנו בה, מפני שטומאתה מדבריהם:  עשו אותה כשרץ שאינו מטמא במשא, וכמת שאינו מטמא אלא בכזית, וכנידה שאינה מטמאה לאברים.  [ד] נתפרקה עבודה זרה--אף על פי שההדיוט יכול להחזירה, שהרי כל אבריה קיימין--אינה מטמאה.

ה  כל משמשי עבודה זרה כשרץ--מטמאין אדם וכלים במגע, וכלי חרס באוויר, ואינן מטמאין במשא; ושיעור טומאתן בכזית.  ואפילו קצץ ממשמשיה--כזית מן הכלי, מטמא כשרץ; וזה חומר במשמשיה, יותר מעבודה זרה עצמה.  ובית עבודה זרה, אבניו, ועציו, ועפרו--מטמאין בכזית במגע, ככל המשמשין.

ו  המכניס ראשו ורובו לבית עבודה זרה, נטמא כנוגע.  וכן כלי חרס שהכניס אווירו לבית עבודה זרה, נטמא; ספסלים וקתדראות שהכניס רובן לבית עבודה זרה, טמאין.  וכולן ראשון לטומאה.

ז  תקרובת עבודה זרה--מטמאה במגע ובמשא, כנבילה; ושיעורה בכזית.  כל דבר שמקריבין לה, בין בשר בין שאר אוכלין ומשקין--הכול כנבילה, שהכתוב קראן "זבחי מתים" (תהילים קו,כח).  ואף על פי שאין תקרובת עבודה זרה של אוכלין בטילה לעולם, להתירה בהניה--אם ביטלה, הרי זו ספק לטומאה.  אבל כלי שהוא תקרובת עבודה זרה שביטלו, טהור; וכן עבודה זרה ומשמשיה שביטלן, טהורין.

ח  יין שנתנסך לעבודה זרה--מטמא אדם וכלים במגע, וכלי חרס באוויר, ומטמא אדם במשא כנבילה.  וטומאתו בכזית--שנאמר "אשר חלב זבחימו יאכלו, ישתו יין נסיכם" (דברים לב,לח), הרי "יין נסיכם" כ"חלב זבחימו".  ואין מטמא טומאה זו, אלא יין שנתנסך ביד לפני עבודה זרה; אבל סתם יינן של גויים--מטמא טומאה קלה, כשאר כל משקין טמאין.

ט  מכל הדברים שביארנו מתחילת הספר עד כאן, אתה למד שאבות הטומאות--מהן אבות של תורה, ומהן אבות של דברי סופרים.  [י] וכל המיטמא מחמת אב של תורה, הרי הוא ולד טומאה של תורה; וכל המיטמא מחמת אב של דברי סופרים, הרי זה ולד של דבריהם.

י  [יא] כל אב טומאה שהוא מטמא במגע ואינו מטמא במשא, בין אב של תורה בין אב של דברי סופרים--אדם הנוגע בו, אינו מטמא בגדים בשעת מגעו, ולא אדם ולא כלי חרס, אף על פי שעדיין לא פירש ממטמאיו; והרי הוא אחר שפירש ממטמאיו או קודם שיפרוש, ולד--שהוא מטמא אוכלין ועושה אותן שני לטומאה, מפני שהוא ראשון.

יא  [יב] וכל אב טומאה שהוא מטמא במגע ובמשא, בין אב של תורה בין אב של דבריהם--אדם הנוגע בו או הנושאו, מטמא בגדים בשעת מגעו ובשעת נשיאתו, ועושה אותן ראשון לטומאה; וכן אם נגע באוכלין, עושה אותן ראשון כל זמן שלא פירש ממטמאיו.

יב  פירש ממטמאיו--הרי הוא ראשון לטומאה לכל דבר, ואינו מטמא בגדים; ואם נגע באוכלין, הרי הן שני.

יג  במה דברים אמורים, בשאר כל האבות, חוץ מן הנבילה והמרכב.  אבל הנבילה והמרכב--אף על פי שהן מטמאין במגע ובמשא, הנוגע בהן אינו מטמא בגדים בשעת מגעו; ואם נגע באוכלין, הרי הן שני לטומאה.  והנושאן מטמא בגדים, בשעת נשיאתו; ואם נגע באוכלין עד שלא פירש, הרי הן ראשון לטומאה כמו שביארנו.

יד  [יג] מי חטאת שיש בהן כדי הזיה--אף על פי שהן כנבילה וכמרכב, שאין מטמא בגדים אלא הנושאן--הרי הנוגע בהן מטמא בגדים בשעת מגעו משום נושא:  שאי אפשר לו שייגע במים, ולא יסיט אותן; וכבר ביארנו שאחד הנושא, ואחד המסיט.

טו  וכן הנוגע בצמר הנבילה, או שנגע בנימי המרכב--מטמא בגדים בשעת מגעו משום נושא:  שאי אפשר לנוגע בדברים אלו, שלא יסיט אותן; ולפיכך מטמא בגדים עד שלא פירש, כדין הנושא.

טז  [יד] הבולע נבילת העוף הטהור--בשעת בליעתו, מטמא בגדים כמו שביארנו; והן ראשון לטומאה.  וכן אם נגע באוכלין, הרי הן ראשון לטומאה.  ואחר שבלע, הרי זה פירש ממטמאיו.

יז  [טו] השורף פרה אדומה, ופרים ושעירים הנשרפים, והמשלח השעיר--אף על פי שבשעת מעשיהן מטמאין בגדים כמו שביארנו--אם נגעו באוכלין אפילו בשעת מעשיהן, הרי הן שני לטומאה.

יח  [טז] הנוגע באב מאבות הטומאות המושלך בתוך המקוה, כגון נבילה או שרץ או משכב, שהיה במקוה, ונגע בו--הרי זה טמא:  שנאמר "אך מעיין ובור מקוה מים, יהיה טהור; ונוגע בנבלתם, יטמא" (ויקרא יא,לו)--אפילו כשהן בתוך המקוה, מטמאין.  וכשיעלה מן המקוה, זה הנוגע יטהר.

יט  וכן זב שדרס על המשכב שהוא מונח במקוה, הרי המשכב טמא; וכשיעלה המשכב מן המקוה--יטהר, שהרי עלתה לו טבילה.  וזה הנוגע במשכב כשהוא במקוה--אם פשט ידו ונגע חוץ למקוה, הרי זה מטמא בגדים; ואין צריך לומר, שהוא מטמא אוכלין ומשקין.