משנה תורה לרמב"ם ספר טהרה הלכות שאר אבות הטמאות

הלכות שאר אבות הטומאות פרק ד

א  שמונה שרצים האמורים בתורה--והן החולד, והעכבר, והצב, והאנקה, והכוח, והלטאה, והחומט, והתנשמת--טומאת כולן שווה, והן הנקראין שרץ לעניין טומאה.

ב  השרץ--אב מאבות הטומאות, מטמא אדם וכלים במגע, וכלי חרס באוויר, ואינו מטמא במשא; והנוגע בו, אינו מטמא בגדים בשעת מגעו.  ושיעור טומאתו בכעדשה, וכל השרצים מצטרפין לכעדשה.

ג  האברים, אין להן שיעור:  אבר מן השרץ כברייתו [ד] בשר וגידים ועצם, שהוא פחות מכעדשה--בין שפירש מן החי, בין שפירש מן המת--מטמא טומאתו:  והוא שיהיה בבשר שעליו, או במוח שבעצם--כדי להעלות ארוכה.

ד  [ה] בשר מן החי הפורש מן השרץ--טהור, שאין מטמא אלא אבר הדומה לשרץ כולו:  מה שרץ בשר וגידים ועצמות, אף אבר הפורש ממנו בשר וגידים ועצמות.  [ו] הכליה והכבד והלשון וכיוצא בהן--אף על פי שהן אבר, ואין עושין חליפין--הרי הן כבשר; ואם פירשו מן החי, טהורין.

ה  [ז] דם השרץ כבשרו, ומצטרף לכעדשה כל זמן שהוא מחובר בבשר.  [ח] עצמות השרץ וגידיו וציפורניו, טהורין.  ועור החולד והעכבר והצב והתנשמת--טהור, אף על פי שהוא לח ועדיין לא עיבדו ולא הילך בו כדי עבדה.

ו  אבל עור האנקה והכוח והלטאה והחומט--כבשרן, ומטמא בכעדשה; ואם עיבדן, או שהילך בהן כדי עבדה--טהורין.  וכמה כדי עבדה, כדי הילוך ארבעת מילין.

ז  [ט] קולית השרץ--הנוגע בה טהור, אף על פי שהיא מלאה מוח:  והוא שיהיה המוח מתקשקש, שאינו מעלה ארוכה; אבל אם היה עומד במקומו, ויש בו כדי להעלות ארוכה בחי מבחוץ--הרי הנוגע בה טמא ככל האברים שיש בהן להעלות ארוכה, כמו שביארנו.  ניקבה הקוליה בכל שהוא--הנוגע בה מכל מקום, טמא.

ח  [י] ביצת השרץ המרוקמת--אף על פי שהשרץ נראה מתוכה, טהורה; ניקבה כל שהוא, הנוגע בה טמא.  [יא] שרץ שחצייו בשר וחצייו אדמה--הנוגע בבשר, טמא; ובאדמה, טהור:  ואם השריץ על פני כולו--הנוגע באדמה שעדיין לא נגמרה צורתו, טמא.

ט  [יב] בשר השרץ שנפסד והבאיש, ונפסל מלאכול הכלב--טהור.  יבש עד שנעשה כחרס--אם יכול להישרות בפושרין מעת לעת ולחזור לכשהיה, מטמא; ואם לאו, טהור--ואפילו כאוכלין טמאים, אינו מטמא.

י  במה דברים אמורים, במקצת השרץ.  אבל שרץ שיבש ושלדו קיים, או שנשרף ושלדו קיים--הואיל ותבנית כולו קיים, הרי זה מטמא; וקרוב בעיניי, שטומאה זו מדבריהם.

יא  [יג] כזית מן הנבילה או כעדשה מן השרץ, שצמקו וחסרו--טהורין; פחות מכעדשה מן השרץ ופחות מכזית מן הנבילה, שנתפחו ועמדו על כשיעור--מטמאין מדברי סופרים.  היו כשיעור בתחילה, וצמקו וחזרו ותפחו עד שהגיעו לשיעורן--הרי אלו מטמאין כשהיו, דין תורה; וכן אתה אומר, בכזית מן המת.

יב  [יד] השרץ אינו מטמא, עד שימות; הותזו ראשיהן--אף על פי שעדיין הראש מעורה בעור הגוף, ואף על פי שהן מפרכסין כזנב הלטאה--הרי אלו טמאין.

יג  שאר שקצים ורמשים כולן, כגון צפרדע והנחש והעקרב וכיוצא בהן--אף על פי שהן אסורין באכילה--הרי הן טהורין מכלום, ואפילו כאוכלין טמאין אינן; ואין לך בכל השרצים כולן מה שמטמא במותו, חוץ משמונת מינין המפורשין בתורה.