משנה תורה לרמב"ם -> ספר טהרה -> הלכות שאר אבות הטמאות

הלכות שאר אבות הטומאות פרק ד

א  שמונה שרצים האמורים בתורה--והן החולד, והעכבר, והצב, והאנקה, והכוח, והלטאה, והחומט, והתנשמת--טומאת כולן שווה, והן הנקראין שרץ לעניין טומאה.

ב  השרץ--אב מאבות הטומאות, מטמא אדם וכלים במגע, וכלי חרס באוויר, ואינו מטמא במשא; והנוגע בו, אינו מטמא בגדים בשעת מגעו.  ושיעור טומאתו בכעדשה, וכל השרצים מצטרפין לכעדשה.

ג  האברים, אין להן שיעור:  אבר מן השרץ כברייתו [ד] בשר וגידים ועצם, שהוא פחות מכעדשה--בין שפירש מן החי, בין שפירש מן המת--מטמא טומאתו:  והוא שיהיה בבשר שעליו, או במוח שבעצם--כדי להעלות ארוכה.

ד  [ה] בשר מן החי הפורש מן השרץ--טהור, שאין מטמא אלא אבר הדומה לשרץ כולו:  מה שרץ בשר וגידים ועצמות, אף אבר הפורש ממנו בשר וגידים ועצמות.  [ו] הכליה והכבד והלשון וכיוצא בהן--אף על פי שהן אבר, ואין עושין חליפין--הרי הן כבשר; ואם פירשו מן החי, טהורין.

ה  [ז] דם השרץ כבשרו, ומצטרף לכעדשה כל זמן שהוא מחובר בבשר.  [ח] עצמות השרץ וגידיו וציפורניו, טהורין.  ועור החולד והעכבר והצב והתנשמת--טהור, אף על פי שהוא לח ועדיין לא עיבדו ולא הילך בו כדי עבדה.

ו  אבל עור האנקה והכוח והלטאה והחומט--כבשרן, ומטמא בכעדשה; ואם עיבדן, או שהילך בהן כדי עבדה--טהורין.  וכמה כדי עבדה, כדי הילוך ארבעת מילין.

ז  [ט] קולית השרץ--הנוגע בה טהור, אף על פי שהיא מלאה מוח:  והוא שיהיה המוח מתקשקש, שאינו מעלה ארוכה; אבל אם היה עומד במקומו, ויש בו כדי להעלות ארוכה בחי מבחוץ--הרי הנוגע בה טמא ככל האברים שיש בהן להעלות ארוכה, כמו שביארנו.  ניקבה הקוליה בכל שהוא--הנוגע בה מכל מקום, טמא.

ח  [י] ביצת השרץ המרוקמת--אף על פי שהשרץ נראה מתוכה, טהורה; ניקבה כל שהוא, הנוגע בה טמא.  [יא] שרץ שחצייו בשר וחצייו אדמה--הנוגע בבשר, טמא; ובאדמה, טהור:  ואם השריץ על פני כולו--הנוגע באדמה שעדיין לא נגמרה צורתו, טמא.

ט  [יב] בשר השרץ שנפסד והבאיש, ונפסל מלאכול הכלב--טהור.  יבש עד שנעשה כחרס--אם יכול להישרות בפושרין מעת לעת ולחזור לכשהיה, מטמא; ואם לאו, טהור--ואפילו כאוכלין טמאים, אינו מטמא.

י  במה דברים אמורים, במקצת השרץ.  אבל שרץ שיבש ושלדו קיים, או שנשרף ושלדו קיים--הואיל ותבנית כולו קיים, הרי זה מטמא; וקרוב בעיניי, שטומאה זו מדבריהם.

יא  [יג] כזית מן הנבילה או כעדשה מן השרץ, שצמקו וחסרו--טהורין; פחות מכעדשה מן השרץ ופחות מכזית מן הנבילה, שנתפחו ועמדו על כשיעור--מטמאין מדברי סופרים.  היו כשיעור בתחילה, וצמקו וחזרו ותפחו עד שהגיעו לשיעורן--הרי אלו מטמאין כשהיו, דין תורה; וכן אתה אומר, בכזית מן המת.

יב  [יד] השרץ אינו מטמא, עד שימות; הותזו ראשיהן--אף על פי שעדיין הראש מעורה בעור הגוף, ואף על פי שהן מפרכסין כזנב הלטאה--הרי אלו טמאין.

יג  שאר שקצים ורמשים כולן, כגון צפרדע והנחש והעקרב וכיוצא בהן--אף על פי שהן אסורין באכילה--הרי הן טהורין מכלום, ואפילו כאוכלין טמאין אינן; ואין לך בכל השרצים כולן מה שמטמא במותו, חוץ משמונת מינין המפורשין בתורה.



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | הפעלות ממוחשבות
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © (ראה תנאי שימוש | מדיניות פרטיות | הצהרת נגישות)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך