משנה תורה לרמב"ם ספר טהרה הלכות שאר אבות הטמאות
הלכות שאר אבות הטומאות פרק ד
א שמונה שרצים האמורים בתורה--והן החולד, והעכבר, והצב, והאנקה, והכוח, והלטאה, והחומט, והתנשמת--טומאת כולן שווה, והן הנקראין שרץ לעניין טומאה.
ב השרץ--אב מאבות הטומאות, מטמא אדם וכלים במגע, וכלי חרס באוויר, ואינו מטמא במשא; והנוגע בו, אינו מטמא בגדים בשעת מגעו. ושיעור טומאתו בכעדשה, וכל השרצים מצטרפין לכעדשה.
ג האברים, אין להן שיעור: אבר מן השרץ כברייתו [ד] בשר וגידים ועצם, שהוא פחות מכעדשה--בין שפירש מן החי, בין שפירש מן המת--מטמא טומאתו: והוא שיהיה בבשר שעליו, או במוח שבעצם--כדי להעלות ארוכה.
ד [ה] בשר מן החי הפורש מן השרץ--טהור, שאין מטמא אלא אבר הדומה לשרץ כולו: מה שרץ בשר וגידים ועצמות, אף אבר הפורש ממנו בשר וגידים ועצמות. [ו] הכליה והכבד והלשון וכיוצא בהן--אף על פי שהן אבר, ואין עושין חליפין--הרי הן כבשר; ואם פירשו מן החי, טהורין.
ה [ז] דם השרץ כבשרו, ומצטרף לכעדשה כל זמן שהוא מחובר בבשר. [ח] עצמות השרץ וגידיו וציפורניו, טהורין. ועור החולד והעכבר והצב והתנשמת--טהור, אף על פי שהוא לח ועדיין לא עיבדו ולא הילך בו כדי עבדה.
ו אבל עור האנקה והכוח והלטאה והחומט--כבשרן, ומטמא בכעדשה; ואם עיבדן, או שהילך בהן כדי עבדה--טהורין. וכמה כדי עבדה, כדי הילוך ארבעת מילין.
ז [ט] קולית השרץ--הנוגע בה טהור, אף על פי שהיא מלאה מוח: והוא שיהיה המוח מתקשקש, שאינו מעלה ארוכה; אבל אם היה עומד במקומו, ויש בו כדי להעלות ארוכה בחי מבחוץ--הרי הנוגע בה טמא ככל האברים שיש בהן להעלות ארוכה, כמו שביארנו. ניקבה הקוליה בכל שהוא--הנוגע בה מכל מקום, טמא.
ח [י] ביצת השרץ המרוקמת--אף על פי שהשרץ נראה מתוכה, טהורה; ניקבה כל שהוא, הנוגע בה טמא. [יא] שרץ שחצייו בשר וחצייו אדמה--הנוגע בבשר, טמא; ובאדמה, טהור: ואם השריץ על פני כולו--הנוגע באדמה שעדיין לא נגמרה צורתו, טמא.
ט [יב] בשר השרץ שנפסד והבאיש, ונפסל מלאכול הכלב--טהור. יבש עד שנעשה כחרס--אם יכול להישרות בפושרין מעת לעת ולחזור לכשהיה, מטמא; ואם לאו, טהור--ואפילו כאוכלין טמאים, אינו מטמא.
י במה דברים אמורים, במקצת השרץ. אבל שרץ שיבש ושלדו קיים, או שנשרף ושלדו קיים--הואיל ותבנית כולו קיים, הרי זה מטמא; וקרוב בעיניי, שטומאה זו מדבריהם.
יא [יג] כזית מן הנבילה או כעדשה מן השרץ, שצמקו וחסרו--טהורין; פחות מכעדשה מן השרץ ופחות מכזית מן הנבילה, שנתפחו ועמדו על כשיעור--מטמאין מדברי סופרים. היו כשיעור בתחילה, וצמקו וחזרו ותפחו עד שהגיעו לשיעורן--הרי אלו מטמאין כשהיו, דין תורה; וכן אתה אומר, בכזית מן המת.
יב [יד] השרץ אינו מטמא, עד שימות; הותזו ראשיהן--אף על פי שעדיין הראש מעורה בעור הגוף, ואף על פי שהן מפרכסין כזנב הלטאה--הרי אלו טמאין.
יג שאר שקצים ורמשים כולן, כגון צפרדע והנחש והעקרב וכיוצא בהן--אף על פי שהן אסורין באכילה--הרי הן טהורין מכלום, ואפילו כאוכלין טמאין אינן; ואין לך בכל השרצים כולן מה שמטמא במותו, חוץ משמונת מינין המפורשין בתורה.
|