משנה תורה לרמב"ם ספר טהרה הלכות שאר אבות הטמאות

הלכות שאר אבות הטומאות פרק ב

א  בהמה או חיה טמאה שנשחטה--אינה מטמאה משום נבילה כל זמן שהיא מפרכסת עד שתמות, או עד שיתיז את ראשה; והרי היא כאוכלין טמאין.

ב  נחרה, והרי היא מפרכסת--אין בה אפילו טומאת אוכלין, כל זמן שהיא מפרכסת.  ואבר הפורש מן המפרכסת אסור לבני נוח, כפורש מן החי; ובשרה הפורש ממנה, כפורש מן החי.

ג  וכן טהורה שנפסלה בשחיטתה, ועדיין היא מפרכסת.  שחט בה אחד, או רוב אחד--אין בה טומאה כלל, עד שתמות.

ד  חילק הבהמה לשניים, או שניטלה ירך וחלל שלה--הרי זו נבילה, ומטמאה במגע ובמשא:  אף על פי שעדיין היא בחיים.

ה  וכן אם קרעה מגבה, או שנשברה מפרקת ורוב בשר עימה--הרי זו כנבילה לכל דבר.

ו  [ב] בהמה שמת עוברה בתוך מעיה, והושיט הרועה את ידו ונגע בו--בין בבהמה טמאה, בין בבהמה טהורה--הרי זה הנוגע טהור:  עד שייצא הנפל לאוויר העולם.

ז  [ג] בשר הפורש מן הבהמה וחיה כשהן חיין, בין טמאין בין טהורין--הרי הוא טהור, ואינו מטמא כנבילה.  אבל אבר מן החי הפורש מהן, מטמא כנבילה:  אחד אבר מן החי הפורש מן הבהמה עצמה, או אבר הפורש מן השליל שבבטנה.  והאברים, אין להן שיעור; אפילו היה כשעורה או פחות, מטמא:  והוא שיהיה האבר כברייתו בשר וגידים ועצמות, ויהיה עליו בשר כדי לעלות ארוכה; היה הבשר פחות מלהעלות ארוכה בחי, או שחסר עצמו--הרי זה טהור.  [ד] הכליה והלשון והשפה, וכיוצא בהן--אף על פי שהן אברים, ואין עושין חליפין--הואיל ואין בהן עצם, הרי הן כבשר.

ח  [ה] הבשר או האבר המדולדלין בבהמה או חיה, שאינן יכולין לחזור ולהידבק בשאר הגוף--אינן מטמאין כנבילה, כל זמן שהבהמה בחיים; והרי הן כשאר אוכלין--אם הוכשרו, מקבלין טומאה במקומן.  נשחטה הבהמה--הוכשרו בשחיטה, ואינן מטמאין כנבילה:  שאין השחיטה עושה אותן כמו שפירשו מחיים.

ט  אבל אם מתה הבהמה--הבשר שהיה מדולדל בה, צריך הכשר; והאבר, מטמא משום אבר מן החי, ואינו צריך הכשר, ואינו מטמא משום אבר מן הנבילה.

י  ומה בין אבר מן החי לאבר מן הנבילה:  שהבשר הפורש מאבר מן החי, טהור; והבשר הפורש מן הנבילה, מטמא בכזית במגע ובמשא.  וזה וזה, אין לו שיעור.

יא  [ו] טריפה שנשחטה שחיטה כשרה--אף על פי שהיא אסורה באכילה, הרי היא טהורה; וכן השוחט את הבהמה, ומצא בה עובר מת--שחיטת אימו מטהרתו מידי נבילה.  מצא בה בן שמונה חי ונטרף--אף על פי שנשחט אחר שנטרף, אין שחיטתו מטהרתו מידי נבילה:  לפי שאין למינו שחיטה.

יב  לפיכך ולד בהמה שלא שהה שבעה ימים גמורין--אם שחטו בתוך שבעה--אין שחיטתו מטהרתו, מפני שהוא כנפל.

יג  [ז] השוחט את הבהמה, ומצא בה בן תשעה חי קודם שיהלך על הקרקע--אף על פי שאינו צריך שחיטה כמו שביארנו, שהרי שחיטת אימו מטהרתו--אם נטמאת אימו, לא נטמא הוא; ואם נתנבלה אימו, הרי הוא טהור:  שאין החי מיטמא לא טומאת אוכלין ולא טומאת נבילות, ואף על פי שהוא כאבר מאבריה.  ואם מת קודם שיפריס על גבי קרקע--הרי הוא טהור, ששחיטת אימו מטהרתו.

יד  [ח] טריפה שנשחטה--אף על פי שהיא טהורה, מן התורה--אם נגע בה הקודש, נטמא מדברי סופרים; וזו מעלה יתרה שעשו בקודש.

טו  [ט] בהמה המקשה לילד, והוציא העובר את ידו, וחתכה, ואחר כך שחט את אימו--האבר שנחתך נבילה, ושאר בשר העובר טהור; שחט את אימו, ואחר כך חתכה--האבר כטריפה שנשחטה, ושאר בשר העובר מגע טריפה שחוטה, שהוא מטמא את הקודש, אבל לא את התרומה.

טז  הוציא העובר את ידו בין שחיטת סימן לשחיטת סימן, וחתכו--מצטרף שחיטת סימן לסימן לטהר האבר מידי נבילה.

יז  [י] שחיטת הנוכרי--נבילה, ומטמא במשא:  ואפילו ישראל עומד על גביו, ושחט בסכין יפה שחיטה כראוי.  אחד הנוכרי, ואחד הכותי או גר תושב--שחיטתן נבילה.  וקרוב בעיניי, שאף זה מדברי סופרים--שהרי טומאת עבודה זרה וטומאת תקרובת עבודה זרה מדבריהם, כמו שיתבאר; ובגלל עבודה זרה נתרחקו הגויים, ונאסרה שחיטתן.  ואם תאמר והרי היא אסורה באכילה, דין תורה--לא כל האסור באכילה מטמא, שהרי הטריפה אסורה וטהורה.  ואי אפשר לחייב כרת על טומאה זו על ביאת מקדש ואכילת קודשיו, אלא בראיה ברורה.

יח  [יא] קולית הנבילה--הנוגע בה או נושאה, טהור:  שכל דבר מן הנבילה שאינו מטמא במגע, אינו מטמא במשא.  ניקבה כל שהוא--הנוגע בה או נושאה, טמא.  במה דברים אמורים, בשהיה המוח שבה מתקשקש, שהרי אינו מעלה ארוכה; אבל אם היה עומד במקומו--אם יש בו כדי להעלות ארוכה לעצם מבחוץ, הרי זו מטמאה במגע ובמשא ככל האברים.  וכבר פירשנו שהקולית, היא העצם הסתום משני צדדיו.

יט  [יב] קולית שחישב עליה לנוקבה, ועדיין לא נקבה--הרי הנוגע בה, ספק טמא:  שהרי יש בדבר ספק אם מחוסר נקיבה כמחוסר מעשה, או אינו כמחוסר מעשה.