משנה תורה לרמב"ם ספר טהרה הלכות מטמאי משכב ומושב

הלכות מטמאי משכב ומושב פרק יב

א  המפקיד כלים אצל עם הארץ, או שנתן כלי לאומן עם הארץ--הרי אלו טמאין טמא מת, וטמאין מדרס.  אם מכירו שהוא אוכל בתרומה--טהורין מטמא מת, אבל טמאין מדרס:  מפני שאשתו נידה יושבת עליהן שלא מדעתו, שהרי אין נזהרין מן הטומאות בבתי עמי הארץ.

ב  המניח כליו בפני עם הארץ, ואמר לו שמור לי את אלו--הרי אלו טמאין מדרס, וטהורין מטמא מת; הניחן על כתפו--טמאין מדרס, וטמא מת.

ג  שכח כליו בבית הכנסת--הרי הן טהורין, שאינה רשות עם הארץ גמורה.  הניח כליו במרחץ, ובא ומצאן כמות שהן--טהורין; ומלמדין אותו, שלא יעשה כן.  הניח גיתו ובורו--אף על פי שנכנס לעיר, ובא ומצא עם הארץ בצידו--טהורין, מפני שאין לו רשות שייכנס.

ד  [ג] המוסר מפתח ביתו לעם הארץ--כל שבבית טהור, שלא מסר לו אלא שמירת המפתח.  [ד] המניח כליו בחלונות שבמרחץ, ונעל עליהן--אף על פי שנתן המפתח לעם הארץ, כליו טהורין; וכן אם חתם על החלון, או עשה לו סימן--אפילו מצא החותם מקולקל, הרי כליו טהורין.

ה  המניח עם הארץ בתוך ביתו לשומרו, וישב הוא מרחוק--בזמן שהוא רואה את הנכנסין ואת היוצאין--הרי כל שבבית מן האוכלין והמשקין וכלי חרס שאינו מוקף צמיד פתיל, טמאין; אבל המשכבות והמרכבות וכלי חרס המוקף צמיד פתיל, טהורין.  ואם אינו רואה, לא את הנכנסין ולא את היוצאין--כל שבבית טמא:  אפילו היה כפות או כרות ידיים ורגליים--הכול טמא, מפני שהן ברשות עם הארץ.

ו  חבר שהיה ישן בביתו של עם הארץ, והיו כליו מקופלין ומונחין תחת ראשו, וסנדליו וחביתו לפניו--הרי אלו טהורין:  מפני שהן בחזקת שמירת בעליהן, ולא ייגע בהן עם הארץ--שהרי הוא אומר, עתה ייעור ויביט בי.

ז  עם הארץ ששאל מחבר מיטה זו שיישן עליה, וישן עליה בתוך ביתו של חבר--אין טמא אלא אותה המיטה, ועד מקום שהוא יכול לפשוט את ידו מאותה המיטה וליגע.

ח  חבר שאמר לעם הארץ, שמור לי פרה זו שלא תיכנס לבית, או שלא תשבר את הכלים--הרי הבית והכלים טהורין, שלא מסר לו אלא שמירת הפרה; אבל אם אמר לו שמור לי בית זה שלא תיכנס בו הפרה, וכלים אלו שלא תשברם--הרי הן טמאין.

ט  המניח עם הארץ בתוך ביתו ויצא, והניחו ער ומצאו ער, או ישן ומצאו ישן, או שהניחו ער ומצאו ישן--כל שבבית טהור; הניחו ישן ומצאו ער--כל מקום הקרוב ממנו שהוא יכול לפשוט את ידו וליגע בו, טמא.

י  וכן המניח אומנין בתוך ביתו--אין טמא, אלא עד מקום שיכולין לפשוט את ידיהן וליגע; ואין אומרין שמא עלו על גבי כיסא או סולם, ונגעו בכלים או באוכלין התלויין למעלה בכותל.

יא  [י] אשת חבר שהניחה לאשת עם הארץ טוחנת בתוך ביתה--אפילו פסקה הריחיים, ואפילו היו שתיים--אין טמא, אלא מקום שיכולין לפשוט את ידיהן וליגע.  ואין אומרין שמא האחת טוחנת, והשנייה בילשה כל שבבית; ושמא נתלת, ועלת במקומות הגבוהות.

יב  [יא] האישה שנכנסה להוציא פת לעני, יצאת ומצאתו עומד בצד כיכרות--אפילו היו תרומה, הרי הן טהורות:  שאין חזקתו ליגע שלא ברשות.  וכן האישה שיצאה ומצאה אשת עם הארץ חותה גחלים מתחת הקדירה, הרי הקדירה טהורה.

יג  [יב] גבאי מלכות שנכנסו לתוך הבית למשכן, כל שבבית טמא; אם יש עימהן גוי, נאמנין לומר לא נגענו--מפני שאימת הגוי עליהן.  במה דברים אמורים, בזמן שיש שם עדים שנכנסו, או שהיה המשכון בידם.  אבל אם אמרו הן מעצמן, נכנסנו אבל לא נגענו--נאמנין:  שהפה שאסר, הוא הפה שהתיר.

יד  [יג] הגנבים שנכנסו לתוך הבית--אין טמא אלא מקום רגלי הגנבים, מפני שהן מפחדין מלבלש אלא דבר שנוטלין.  ומה הן מטמאין במקום הליכתן, האוכלין והמשקין וכלי חרס הפתוחים.  אבל המשכבות והמרכבות וכלי חרס המוקפין צמיד פתיל, טהורין; ואם יש עימהן גוי או אישה, הכול טמא.

טו  [יד] הגבאים והגנבים שעשו תשובה והחזירו מעצמן, לא מחמת יראה, ואמרו, לא נגענו בכל מה שהיה בבית כשנכנסנו--הרי אלו נאמנין, אפילו על מקום רגליהן.

טז  [טו] המניח את ביתו פתוח ומצאו פתוח, או שמצאו נעול, אפילו הניחו נעול, ומצאו פתוח ולא נגנב ממנו כלום--כל שבבית טהור:  שאני אומר הגנבים פתחוהו ונמלכו, והלכו להם ולא נכנסו.  [טז] קורדום שאבד בבית, או שהניחו בזווית זו ובא ומצאו בזווית אחרת--הבית טמא:  שאני אומר אדם טמא נכנס לכאן, ונטלו.

יז  הדר עם עם הארץ בחצר, ושכח כלים בחצר--אפילו חבייות מוקפות צמיד פתיל, או תנור מוקף צמיד פתיל--הרי אלו טמאין:  עד שיעשה לתנור מחיצה גבוהה עשרה טפחים, כדי שלא יהיה ברשות עם הארץ.

יח  חבר שהייתה לו מחיצה או סוכה לפני פתחו של עם הארץ, או שהייתה מחיצה או סוכה של עם הארץ לפני פתחו של חבר--כלים שבסוכה או כלים שבמחיצה טמאים, מפני שיש לעם הארץ בסוכה זו או במחיצה זו רשות.

יט  חבר שהיה גגו למעלה מגגו של עם הארץ--הרי זה שוטח שם כלים ומניח טהרות, והן בחזקתן:  ואף על פי שעם הארץ יכול לפשוט את ידו וליגע.  וכן בגוי, אינו חושש לא משום טומאה ולא משום יין נסך.

כ  היו הגגות זה בצד זה, או שהיה גגו של עם הארץ למעלה, ושטח החבר כלים או הניח טהרות בגגו--הרי כל מקום שיכול עם הארץ לפשוט את ידו וליגע, בחזקת טומאה.

כא  [כ] שתי חצרות זו לפנים מזו, הפנימית של חבר והחיצונה של עם הארץ--חבר מניח שם כלים ושוטח שם פירות, אף על פי שיד עם הארץ מגעת לשם:  מפני שנתפס עליו כגנב.  [כא] חצר החלוקה בפסיפס, וחבר בצד זה ועם הארץ בצד זה--טהרותיו טהורות, אף על פי שיד עם הארץ מגעת:  מפני שהם ברשות החבר.

כב  חבר שנפל דולייו לתוך בורו של עם הארץ, והלך להביא במה יעלנו--הרי זה טמא:  מפני שהונח ברשות עם הארץ, שעה אחת.  [כג] אשת עם הארץ שנכנסה לתוך ביתו של חבר להוציא בנו או בתו או בהמתו--כל שבבית טהור, מפני שנכנסה שלא ברשות.

כג  קדר חבר שהניח קדירותיו שמוכר, וירד לשתות--הרי הפנימייות טהורות, והחיצונות טמאות.  במה דברים אמורים, בשהניחן סמוך לרשות הרבים--מפני שהעוברים והשבים נוגעים בחיצונות בשעת הליכה.

כד  היו רחוקות מרשות הרבים--אם היו כלי אומנותו בידו, הכול טמאות:  מפני שכליו מוכיחין שהונחו למכור, ויד הכול ממשמשות בהן.  ואם אין כלי אומנותו בידו, הכול טהורות--חזקתן שלא נגע בהן אדם.

כה  חבר שהניח אוכלין ומשקין על פתח חנותו, ונכנס--הרי אלו טמאים, מפני שהעוברים ממשמשין בהן.