משנה תורה לרמב"ם ספר טהרה הלכות מטמאי משכב ומושב

הלכות מטמאי משכב ומושב פרק ח

א  כבר ביארנו בתחילת ספר זה, שאם הסיט האדם את הטומאה שהיא מטמאה במשא, נטמא משום נושא; אבל אם הסיטה הטומאה את האדם, לא נטמא.

ב  אין בכל אבות הטומאות כולן, טומאה שאם תסיט את האדם הטהור או את הכלי הטהור תטמא אותן--אלא הזב או חבריו בלבד; וזו היא הטומאה היתרה בזב, שלא מצינו כמותה בכל התורה--שאם הסיט את הטהורין, טימאן.

ג  כיצד:  הייתה קורה מוטלת על ראש הגדר, ואדם טהור או כלים אפילו כלי חרס על קצתה, והניד הזב את הקצה השני--הואיל ונתנדנדו מחמת הזב, הרי זה כמי שנגע בהן; וטימאן ונעשו ראשון לטומאה, דין תורה.  ואין צריך לומר שאם נשא הזב את האדם או את הכלים, שטימאן.  ואחד זב או זבה ונידה ויולדת, בכל אלו הדברים.

ד  הנה למדת שהאדם הטהור שהסיט את הזב, נטמא משום נושא זב; והזב שהסיט את הטהור, בין אדם בין כלים אפילו כלי חרס--טימאן, מפני שהנדת הזב לאחרים כאילו נגע בהן.

ה  [ג] חומר בהיסט הזב ממגעו--שאם נגע בכלי חרס המוקף צמיד פתיל, טהור; ואם הסיטו, טימאהו.  וכן כלי חרס שהוא נבוב ככדור, ועדיין לא נעשה לו פה, כמו לפסין אירנייות--אם הסיטן הזב, טימאן:  ואף על פי שהן טהורות באוהל המת, שהרי הן ככלי חרס המוקף צמיד פתיל שפתחו סתום.

ו  וכן מחט שהייתה בלועה בתוך העץ, וטבעת הבלועה בתוך הלבינה, והסיט הזב את העץ, או את הלבינה--נטמאו הכלים הבלועים שבתוכן; וכן כל כיוצא בזה.

ז  [ד] זב שהכניס ידו או רגלו לאוויר כלי חרס--הואיל ולא נגע בו מתוכו, ולא הנידו--הרי זה טהור, שאין הנידה וכיוצא בה מטמאין לאברים.

ח  [ה] זב שהיה קנה אחוז בתוך קומטו, והסיט בקצה הקנה אדם או כלי--הרי הן טהורין, שנאמר "וכול אשר ייגע בו הזב, וידיו לא שטף במים" (ויקרא טו,יא):  מפי השמועה למדו שהכתוב הזה מדבר בהיסט הזב, והוציאו בלשון נגיעה; מה נגיעה בידיו והדומה לידיו משאר גופו הגלוי אצל נגיעה, אף היסטו--עד שיסיט בגלוי שבגופו, לא שיסיט בבית הסתרים.

ט  היה הקנה בקומטו של טהור, והסיט בו את הזב--נטמא:  שהמסיט את הטומאה כנושא אותה; וכשם שהנושא בבית הסתרים טמא, כמו שביארנו בתחילת ספר זה--כך המסיט בבית הסתרים טמא.

י  [ו] הזב בכף מאזניים, וכלי העשוי למשכב או למרכב כנגדו בכף שנייה--כרע הזב--הרי הן ככלים שנגע בהן, שהרי הסיטן.  כרעו הן--הרי אלו טמאין משום משכב, ונעשו אב:  שהרי נשאו הזב, וכאילו עמד עליהן.  היה בכף שנייה שאר כלים, או אוכלין ומשקין, או אדם--בין שכרעו הן בין שכרע הזב, כולן ראשון לטומאה.

יא  [ז] הזב והטהור שישבו על הספסל או על הנסר, בזמן שהן מחגירין, או שעלו באילן שכוחו רע, והוא האילן שאין בעובי עיקרו כדי לחוק רובע הקב, או שעלו בסוכה שכוחה רע, והיא שהנחבא בה ודוחק אותה תזוז בו, או שעלו בסולם מצרי שאינו קבוע במסמר, או שעלו על הכבש ועל הקורה ועל הדלת, בזמן שאינן מחוברין בטיט--הרי זה טמא מפני שהן מתנדנדין בהן, וכאילו הסיט הזב את הטהור שעימו.

יב  אבל אם ישבו בספינה גדולה, שאינה יכולה להמיט באדם, או על הנסר או על הספסל, בזמן שאינן מחגירין, או שעלו באילן ובסוכה שכוחן יפה, או בסולם מצרי הקבוע במסמר, או בכבש ובקורה ובדלת שהן עשויין בטיט--אפילו עלו מצד אחד, הרי זה טהור.

יג  [ח] זב וטהור שהיו שניהם כאחד מגיפין את הדלת, או פותחין--הרי זה טהור; היה זה מגיף, וזה פותח--נטמא.  העלו זה את זה מן הבור--אם הטמא העלה את הטהור--טימאהו, מפני שהסיטו; ואם הטהור העלה את הטמא, נטמא במשאו כמו שביארנו.

יד  [ט] זב וטהור שהיו מפשילין בחבלים--אם היה זה מושך הילך, וזה מושך הילך--נטמא.  היו אורגין, בין בעומדין בין ביושבין, או טוחנין, או פורקין מן החמור, או טוענין--בזמן שמשאן כבד, הרי זה טמא; ואם היה משאוי קל, טהור.

טו  [י] טהור שהיה מכה את הזב, הרי זה טהור.  וזב שהכה את הטהור, טימאהו:  שאם יימשך הטהור, הרי הטמא נופל; ונמצא כאילו נשען עליו, ולפיכך אף בגדי הטהור טמאין.

טז  [יא] זב שנישא מקצתו על הטהור, או טהור שנישא מקצתו על הזב--נטמא.  כיצד:  אצבעו של זב שהניחה למעלה מן הטהור, או הטהור שהניח אצבעו למעלה מן הזב--אף על פי שיש ביניהן אבן או קורה וכיוצא בהן, הרי זה טמא.

יז  וכן חיבורי הזב שנישאו על הטהור, או חיבורי טהור שנישאו על הזב--הרי זה טמא, וכאילו נשא כל אחד מהן עצמו של חברו.  ואלו הן החיבורין--השיניים, והציפורניים, והשיער שלהן; וייראה לי שטומאה זו, מדבריהם.