משנה תורה לרמב"ם ספר טהרה הלכות מטמאי משכב ומושב

הלכות מטמאי משכב ומושב פרק ו

א  כבר ביארנו שהזב וחבריו, מטמאין משכב ומושב ומרכב.  והמשכב והמושב, אחד הוא; ולמה נאמר בתורה משכב ומושב--שהמשכב הראוי לשכיבה, והמושב הראוי לישיבה.  ובין שישב על המשכב, או ששכב על המושב--טימאהו; לפיכך אני אומר בכל מקום משכב בלבד, והוא הדין למושב.  ואיזה הוא מרכב--זה הראוי לרכיבה, כגון מרדעת החמור וטפיטן הסוס.

ב  המשכב והמרכב--כל אחד מהן אב מאבות הטומאות של תורה, מטמא אדם וכלים במגע, ומטמאין את האדם במשא.  ומה בין משכב למרכב:  שהנוגע במשכב--אם היה אדם ונגע בבגדים ובשאר כלים, עד שלא פירש ממטמאיו--הרי זה טימאן, ועשה אותן ראשון לטומאה; והנוגע במרכב--אינו מטמא בגדים ולא כלים, אפילו בשעת מגעו.

ג  אבל הנושא את המשכב או את המרכב--הרי זה מטמא בגדים ושאר כלים בשעת נשיאתו, עד שלא פירש ממטמאיו.

ד  ומניין שבטומאת מרכב חילק מגעו ממשאו, ובמשכב לא חילק:  שהרי הוא אומר במשכב "ואיש, אשר ייגע במשכבו--יכבס בגדיו" (ויקרא טו,ה), ובמרכב הוא אומר "וכל המרכב, אשר ירכב עליו . . . וכל הנוגע, בכול אשר יהיה תחתיו--יטמא, עד הערב" (ויקרא טו,ט-י) ולא נאמר בו יכבס בגדיו:  מלמד שאינו מטמא בגדים בשעת מגעו.  ונאמר "והנושא אותם--יכבס בגדיו" (ויקרא טו,י)--אחד הנושא את המרכב או הנושא משכב, מטמא בגדים בשעת נשיאתו.

ה  נמצאת למד שהזב והזבה והנידה והיולדת, ומשכבן ורוקן ומימי רגליהן, ודם נידה וזבה ויולדת, וזובו של זב--כל אחד מאלו אב.  ואדם שנגע באחד מכל אלו, או נשאו--מטמא בגדים ושאר כלים בשעת נגיעתו או בשעת נשיאתו, ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס:  שכל המטמא אדם, מטמא כלי חרס; וכל שאינו מטמא אדם, אינו מטמא כלי חרס.

ו  הנה למדת שכל טמא שנאמר בו יכבס בגדיו--הרי זה מטמא בגדים שייגע בהן כל זמן שלא פירש ממטמאיו, ועושה אותן ראשון לטומאה כמוהו; ומטמא שאר הכלים כבגדים, חוץ מכלי חרס--שאינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס, אף על פי שעדיין לא פירש.

ז  וכל טמא שלא נאמר בו יכבס בגדיו--הרי הוא עד שלא פירש, כאחר שפירש:  שאינו מטמא בגדים, מפני שהוא ולד; ואין צריך לומר שאינו מטמא אדם, ולא כלי חרס.  לפיכך הנוגע במרכב, אינו מטמא בגדים בשעת מגעו; והנושא את המרכב, מטמא בגדים בשעת נשיאתו כמו שביארנו.

ח  [ג] כל הכלים שיינשאו למעלה מן הזב, הן הנקראין מדף.  והן כולן ככלים שהוא נוגע בהן--שהן ראשון לטומאה, ואינן מטמאין לא אדם ולא כלים; אבל מטמאין אוכלין ומשקין, כשאר ולדות הטומאה.  וטומאת מדף, מדבריהם.

ט  [ד] הזב והזבה והנידה והיולדת והמצורע שמתו--הרי הן מטמאין משכב ומרכב אחר מיתתן, כשהיו כשהן חיין, עד שיימוק הבשר; וטומאה זו מדבריהם--גזירה שמא יתעלף אחד מאלו, וידמו שמת והוא עדיין לא מת.  נמצא משכבן ומרכבן שלאחר מיתה, אב טומאה של דברי סופרים.  אבל נוכרי שמת--אינו עושה משכב, שהרי כשהוא חי אינו מטמא אלא מדבריהם כמו שביארנו.

י  [ה] כל מקום שאתה שומע טומאת משכב ומרכב, אינו שייגע הטמא במשכב או במרכב כשיינשא עליהן; אלא אפילו היו אבנים גדולות למעלה מן הכלי העשוי למשכב או למרכב, ונישא הזב על האבנים מלמעלה--נטמא המשכב או המרכב, ונעשה אב טומאה.

יא  אפילו אלף משכב או מרכב זה למעלה מזה, ואבן על העליון, וישב אחד ממטמאי משכב ומושב למעלה מן האבן--נטמאו הכול.  ואחד המשכב הנוגע בארץ, או המשכב שלמעלה--אם נגע בו בשעת שכיבתו, כל אחד מהן אב הטומאה.

יב  וכן אם היה אחד ממטמאי משכב למטה, ואבן על גביו, ואוכלין וכלים ומשקין ואדם על גבי האבן זה למעלה מזה--כולן טמאין, וראשון לטומאה.  ואחד כלי או אוכל או משקה או אדם הנוגע בזב, או כלי או אוכל או משקה או אדם שהוא למעלה על האבן שעל גביו--הכול ולד טומאה; ואינו מטמא לא אדם ולא כלים, חוץ מן האדם שעל גבי הזב--שעד שלא פירש ממטמאיו, מטמא שאר כלים כמו שביארנו.

יג  [ו] האוכלין והמשקין והכלים שאינן עשויין לא למשכב ולא למושב ולא למרכב שהיו למטה, וישב הזב וכיוצא בו עליהן למעלה, ולא נגע בהן--כולן טהורין; אבל אם היה האדם למטה, והזב למעלה--אף על פי שאינו נוגע בו, הרי זה טמא משום נושא זב, ככל נושא דבר שמטמא במשא, שהנושא ראשון לטומאה.

יד  הנה למדת שכל שיהיה למעלה מן הזב, טמא:  בין אדם בין כלים העשויין למשכב ולמושב ולמרכב, בין שאר כל הכלים, בין אוכלין בין משקין--הכול ראשון לטומאה.  וכל שיהיה למטה מן הזב, ולא ייגע בו--טהור:  חוץ מן האדם, או כלי העשוי למשכב או למושב או למרכב; אלא שהאדם ראשון, והכלים העשויין למושב או למשכב או למרכב אב הטומאה כמו שביארנו.