משנה תורה לרמב"ם ספר טהרה הלכות מטמאי משכב ומושב

הלכות מטמאי משכב ומושב פרק ג

א  בועל נידה--כנידה, שהוא אב מאבות הטומאות של תורה:  מטמא כלים במגע, ומטמא אדם במגע ובמשא, ומטמא בהיסט, ומטמא משכב ומרכב כנידה.

ב  אין משכב בועל נידה ומרכבו, כמשכב נידה ומרכבה:  שהמשכב או המרכב שדרסה עליו נידה, אב מאבות הטומאות; ומשכב בועל נידה ומרכבו, ולד טומאה ככלים שהוא נוגע בהן--שאינן מטמאין אדם ולא כלים, אלא אוכלים ומשקין בלבד.

ג  ולמה נגרעה טומאת משכבו מטומאת משכבה:  מפני שנאמר בבועל נידה "ותהי נידתה עליו--וטמא, שבעת ימים" (ויקרא טו,כד), ונאמר בו "כל המשכב אשר ישכב עליו, יטמא" (שם).  מאחר שנאמר "ותהי נידתה עליו", איני יודע שהוא מטמא משכב; ולמה נאמר:  מפי השמועה למדו, שהכתוב נתקו מטומאה חמורה מלטמא אדם וכלים; ותלאו בטומאה קלה, שיהיה משכבו ולד, ולא יטמא אדם וכלים אלא אוכלין ומשקין בלבד, כשאר ולדות הטומאות.

ד  [ג] אחד הבא על הנידה, או על הזבה, או על שומרת יום כנגד יום, או על היולדת--בין כדרכן בין שלא כדרכן, אחד המערה ואחד הגומר, בין גדול שבא על הקטנה, בין קטן שבא על הגדולה.

ה  במה דברים אמורים, בשהיה הבועל בן תשע שנים ויום אחד, והנבעלת בת שלוש שנים ויום אחד; אבל פחות מכאן, אינו מיטמא משום בועל נידה, אלא משום נוגע בנידה בלבד, שהוא ולד ואינו אב.  וכן בועל הזב, הרי הוא כנוגע בו; ואחד הנוגע בזב, או הנבעל מן הזב.

ו  [ד] הנידה, והזבה, ושומרת יום כנגד יום, והיולדת אף על פי שלא ראת דם--כולן מיטמאות למפרע מעת לעת, או מפקידה לפקידה; וזה הוא הנקרא מעת לעת שבנידה.

ז  כיצד:  אישה שהייתה טהורה, ואין לה וסת, ובדקה עצמה בשחרית ומצאה טהור, ובחצי היום בדקה עצמה ומצאה דם--הרי כל הטהרות שעשת משעת פקידה ראשונה עד פקידה שנייה, טמאות למפרע.

ח  וכן אם בדקה היום ומצאה טהור, ולאחר שניים או שלושה ימים בדקה ומצאה דם--כל הטהרות שעשת מעת שמצאה דם עד עשרים וארבע שעות, למפרע טמאות.  ועד שלאחר התשמיש, הרי הוא כפקידה; ושלפני התשמיש--אינו כפקידה, מפני שאינה בודקת בו יפה.

ט  [ה] אישה שיש לה וסת, וראת דם בשעת וסתה--דייה שעתה, ואינה טמאה למפרע.  הגיע שעת וסתה ולא בדקה עצמה, ולאחר ימים בדקה ומצאה דם--הרי זו טמאה למפרע, והרי היא בחזקת נידה משעת וסתה; וזו היא טומאת וסתות האמורה בכל מקום.  ואם מצאה עצמה טהורה, כשבדקה אחר הווסת--הרי זו טהורה.

י  [ו] כל אישה שיש לה וסת--תרגיש בעצמה מפהקת, או מתעטשת, או חוששת פי כרסה ושיפולי מעיה, או אוחזתה צמרורית, או ראשה כבד עליה, או אבריה כבדין, וכיוצא באלו.

יא  יש אישה שדרכה לראות בעת שיתחיל בה מקרה מאלו, מיד בתחילתו; ויש אישה שתמתין במקרה זה שעה או שתיים, ואחר כך תראה הדם בסוף הווסת.  הייתה למודה להיות רואה בתחילת הווסת, כל הטהרות שעשת בתוך הווסת טמאות; הייתה למודה להיות רואה בסוף הווסת, כל הטהרות שעשת בתוך הווסת טהורות, ואינה חוששת אלא משעה שדרכה לראות, עד עת שמצאה דם.

יב  [ז] הרואה כתם--טמאה למפרע, עד עת הפקידה.  וכן הבגד שנמצא עליו הכתם, טמא למפרע; ועד כמה, עד שתאמר בדקתי את החלוק הזה, ולא היה עליו כתם.

יג  אפילו כיבסה אותו, ולא בדקה--טמא מקודם הכיבוס למפרע, עד שעת בדיקה.  ואפילו נמצא הכתם לח--הרי זה מטמא למפרע, עד שעת הבדיקה:  שאני אומר מימים היה שם, ועתה נפלו עליו מים ונעשה לח.  [ח] וכל הנשים שדיין שעתן--כתמן כראייתן, ואינו מטמא אותן למפרע.

יד  כל אלו הנשים הטמאות למפרע--בין רואה דם בין מצאה כתם, מטמאות משכב ומרכב למפרע לטמא אדם ובגדים; וכן רוקן ומימי רגליהן, טמאין למפרע.  ואפילו כלי חרס המוקף צמיד פתיל, מטמאות אותו למפרע; אבל אינן מטמאות את הבועל למפרע משום בועל נידה, אלא משום נוגע בלבד.  וכל הרואה כתם--הבועל אותה מאחר שנמצא הכתם, טמא משום בועל נידה.

טו  [ט] מעוברת שהוציא העובר את ידו, והחזירה--אימו טמאה לידה.  וטומאת יולדת יד, וטומאת מעת לעת או מפקידה לפקידה למפרע כמו שביארנו, וטומאת וסתות, וטומאת כתמים--הכול מדברי סופרים, וטומאתן בספק.

טז  לפיכך אין שורפין עליהן תרומה וקודשים, אלא תולין; וכן חולין שנעשו על טהרת הקודש שנטמאו באלו, תולין.  אבל הנעשים על טהרת התרומה, וחולין הטבולין לחלה--אינן מיטמאין בכל אלו הטומאות שהן מדבריהם.

יז  נמצאת למד שכל אחת מאלו הנשים, ומשכבן ומרכבן, ורוקן ומימי רגליהן, ובועל רואה כתם מאחר שנמצא הכתם, ובועל יולדת אבר מאחר שיצא האבר וחזר--כולן אבות טומאות מדברי סופרים.