משנה תורה לרמב"ם ספר טהרה הלכות מטמאי משכב ומושב

הלכות מטמאי משכב ומושב פרק ב

א  דם נידה וזבה ויולדת, מטמא לח ויבש.  אבל זובו של זב, ורוקו, ושכבת זרעו--אינו מטמא אלא כל זמן שהוא לח; אבל אם יבש יותר מדיי, אינו מטמא.  ועד כמה:  אם שורין אותו בפושרין מעת לעת, וחוזר לכמות שהיה--הרי זה מטמא כלח; ואם היו המים פושרין בתחילתן, אף על פי שאינן פושרין בסופן.  וכל הדברים האלו, דברי קבלה.

ב  פשתן שטוותהו נידה, המסיטו טהור; ואם היה לח--הרי זה מטמא, מפני רוק פיה.  [ג] זב שהניח פיו על פי הכוס, ונמלך שלא לשתותו--המסיט את הכוס טהור; שתה ממנו הזב כל שהוא--המסיטו טמא, מפני משקה פי הזב.

ג  [ד] זב שנשך את הפת ואת הבצל, המסיטן טהור; נשך את הקישות ואת המלפפון--המסיטן טמא, מפני משקה פיו של זב המתערב בהן.  [ה] קליפי פולין וקליפי תורמוסין שקצצן הגוי--המסיטן טמא, שכל הגויים כזבים לכל דבריהן כמו שיתבאר; הקליפין שבשווקין, הולכין בהן אחר הרוב.

ד  [ו] דם טמא שנתערב במים--אם בטלו מראיו, הכול טהור; נתערב בדם טהור או ביין, רואין אותו כאילו הוא מים.  וכן רוק טמא שנתערב במים--אם היה קשור כברייתו, הרי זה טמא; ואם נמחה במים--אם בטלו מראיו, הכול טהור.  נתערב ברוק אחר, רואין אותו כאילו הוא מים.

ה  וכן מי רגלי טמא מאלו שנתערבו במים--אם בטלו מראיהן, הכול טהור; ואם לאו, טמא.  נתערבו ביין, או במי רגליים טהורין--רואין אותן כאילו הן מים.  נתערבו במי רגליים של גויים, הולכין אחר הרוב.

ו  כיצד:  עוקה או כלי גדול שהיו ישראל וגויים מטילין שם מי רגליהן--אם רוב גויים, הכול טמא; ואם רוב ישראל, הכול טהור; מחצה למחצה, הכול טמא.  וכן אם נתערב מי רגלי גוי זה, במי רגלי ישראל זה--הולכין אחר הרוב.

ז  שואלין מי רגליים מכל מקום, ואין חוששין שמא של נידות הן--שלא נחשדו בנות ישראל, לכנס מי רגליהן כשהן נידות.

ח  חרס שהיה הזב או הזבה מטילין בו מי רגליהן, וכיבסו פעם ראשונה ושנייה--הרי המשקין שכיבסו בהן טמאין.  ופעם שלישית--טהורין, בין שכיבסו במים בין שכיבסו במי רגליים:  שהרי לא נשאר בו לחלוחית מימי רגליים הראשונים.

ט  זבה שנעקרו מימי רגליה בסוף שבעת ימי הספירה, וירדה וטבלה, והטילה מים אחר הטבילה--הרי הן ספק אם אחר עקירה הולכין, וזבה הייתה, או אחר יציאה, שהיא טהורה.  וכן גויה שנעקרו מימי רגליה, ונתגיירה וטבלה, והטילה מים אחר שטבלה--הרי זה ספק אם אחר עקירה הולכין, והרי הן כמי רגלי הנוכרי, או אחר יציאה, והרי הן כמי רגלי ישראל הטהורים.

י  העבדים מיטמאין בזיבה ובנידה ובלידה, כישראל.  אבל הגויים אין מיטמאין, לא בזיבה ולא בנידות ולא בלידה--דין תורה:  שנאמר "דברו אל בני ישראל, ואמרתם אליהם:  איש איש, כי יהיה זב" (ויקרא טו,ב)--בני ישראל מיטמאין בזיבה, לא הגויים.

יא  וחכמים גזרו על כל הגויים שיהיו טמאים כזבים לכל דבריהן, זכרים ונקבות:  והוא--שיהיה הזכר בן תשע שנים ויום אחד ומעלה, והנקבה בת שלוש שנים ויום אחד ומעלה; אבל הקטנים למטה מזמן זה, לא גזרו עליהן טומאה--שעיקר הגזירה, כדי שלא יהיה תינוק ישראל רגיל אצל הגוי במשכב זכור, ופחות מזמן זה, אין ביאתן ביאה.

יב  בעת שגזרו עליהן, לא גזרו על שכבת זרע שלהן; אלא שכבת זרעו של גוי, טהורה כדין תורה.  ומפני מה לא גזרו עליה טומאה:  כדי להודיע שטומאתן מדברי סופרים--שהרי הכול יודעין שאילו היו זבים דין תורה, הייתה שכבת זרעם אב טומאה כשכבת זרע הזב; ומאחר שיודעין שטומאתן מדברי סופרים, לא יבואו לשרוף עליה תרומה וקודשים.

יג  נמצאת למד שזובו של גוי, ודם נידה או דם זיבה ולידה של גויה, והגוי והגויה עצמן, אף על פי שהם נקיים מדם וזוב, ורוק הגויים, ומימי רגליהן, ומשכבן ומרכבן, ובועל גויה--כל אחד מאלו אב טומאה מדברי סופרים; לפיכך אין חייבין עליהן על ביאת מקדש וקודשיו, ואין שורפין עליהן את התרומה.

יד  וכולן מטמאין אדם וכלים במגע, ומטמאין אדם במשא--כמו הזב לכל דבר, אלא שהטומאה מדבריהן כמו שביארנו.  ודם הנוכרית, כרוקה וכמימי רגליה--מטמא לח, ואינו מטמא יבש.