משנה תורה לרמב"ם ספר טהרה הלכות טומאת צרעת

הלכות טומאת צרעת פרק טז

א  בית המנוגע, אב מאבות הטומאות:  כל הנוגע בו, יטמא.  וכן אבנים שחולצין ממנו אחר הסגר, או אבנים ועצים ועפר של בית כשנותצין אותו--כולן אבות הטומאות; וכל כזית מהן, מטמא אדם וכלים במגע ובמשא ובביאה.

ב  כיצד:  אם נכנס מהן כזית לבית טהור, נטמא כל אשר בבית מאדם וכלים--שכולן מטמאין בביאה, כאדם מצורע.  וכולן אסורין בהניה; ואם שרפן, ועשה מהן סיד--הרי זה אסור בהניה:  שנאמר "צרעת ממארת" (ויקרא יד,מד)--תן בו מארה, ואל תיהנה בו.  וכולן--משלחין אותן חוץ לעיר, אף על פי שאינה מוקפת חומה.

ג  [ב] בית מוסגר--אינו מטמא אלא מתוכו, שנאמר "והבא, אל הבית, כל ימי, הסגיר אותו--יטמא, עד הערב" (ויקרא יד,מו).  אבל המוחלט--מטמא מתוכו ומאחוריו, שהנוגע בו מאחוריו טמא:  שנאמר "צרעת ממארת . . . בבית, טמא הוא" (ויקרא יד,מד)--וכי טהור היה, אלא הוסיף לו טומאה על טומאתו, שיהיה כולו טמא, ויטמא מאחוריו.  וכן אבנים שיש בהן הנגע במוסגר, מטמאין מאחוריהן.

ד  [ג] אחד המוסגר והמוחלט, לטמא בביאה.  כיצד:  בית שהיה מסך על גבי בית מנוגע, בין מוחלט בין מוסגר, או אילן שהוא מסך עליו--העומד תחת האילן, או הנכנס לבית החיצון--טמא:  שהרי הוא והבית הטמא, תחת אוהל אחד.

ה  וכן אבן מנוגעת הנכנסת לאוהל, והונחה שם--נטמא כל אשר באוהל.  הייתה מונחת תחת האילן, והטהור עובר--נטמא; היה הטהור עומד תחת האילן, ועבר אדם באבן מנוגעת--לא טימאהו.  ואם הניחה שם, טימאהו:  שמושב המנוגע כמוהו--בין אדם בין כלים, בין אבנים ועציו ועפרו.

ו  [ד] המאהיל בידו על אבן מנוגעת, או שהאהילה עליו--טהור:  עד שייגע.  [ה] טהור שנכנס לבית מנוגע דרך אחוריו, אפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו--טהור:  שנאמר "והבא, אל הבית" (ויקרא יד,מו), דרך ביאה טימאה תורה.

ז  [ו] טהור שהכניס ראשו ורובו לבית טמא, נטמא.  וכן טלית טהורה שהכניס ממנה שלוש על שלוש לבית טמא, נטמאת; וכן כלי חרס שהכניס אווירו לבית טמא, נטמא.  אבל שאר כלים, עד שיכניס רוב הכלי; ומשיכניס רובו, נטמא מיד.

ח  במה דברים אמורים, בכלים שנכנסו חלוצין.  אבל אדם מישראל שנכנס לבית מנוגע, והוא לבוש בבגדיו, וסנדליו ברגליו, וטבעותיו בידיו--הרי האדם טמא מיד; ובגדיו טהורים, עד שישהה שם כדי שיסב אדם ויאכל כשלוש ביצים פת חיטים בלפתן:  שנאמר "והשוכב בבית, יכבס את בגדיו; והאוכל בבית, יכבס את בגדיו" (ויקרא יד,מז)--וכי תעלה על דעתך שאין בגדיו מיטמאין, עד שיאכל שם; אלא ליתן שיעור לשוכב כאוכל.  ואחד השוכב, או היושב או העומד--אם שהה כדי לאכול שיעור אכילה האמורה, נטמאו בגדיו.

ט  [ז] מי שנכנס לבית מנוגע, וכליו על כתפו, וסנדליו וטבעותיו בכפו--הוא והן טמאין מיד:  שאינו מציל מליטמא מיד, אלא כלים שהוא לבוש בהן.  וכן הגוי והבהמה שהיו מלובשין בכלים, ונכנסו לבית מנוגע--נטמאו הכלים מיד; אבל הגוי אינו מקבל טומאה, כבהמה.

י  [ח] מי שהיה עומד בבית מנוגע, ופשט ידיו חוץ לבית, וטבעותיו בידיו--אם שהה כדי אכילת השיעור--נטמאו הטבעות, אף על פי שהן בחוץ.  וכן העומד בחוץ, ופשט ידיו לבית מנוגע--נטמאו ידיו בלבד מיד.  ואם שהו ידיו בפנים כדי אכילת השיעור, נטמאו טבעותיו; ואם לא שהו, טהורות.

יא  [ט] כל המציל בצמיד פתיל באוהל המת, מציל מכוסה בבית מנוגע; וכל המציל מכוסה באוהל המת--אפילו היה מגולה בבית המנוגע, הרי זה טהור.

יב  כיצד:  כלי חרס או כלי אבנים וכלי אדמה וכיוצא בהן, שהיו אוכלין ומשקין וכלים בתוכן, והיו מכוסין בבית המנוגע--אף על פי שאינן מוקפין צמיד פתיל, הן וכל מה שבתוכן טהור.  הבור והחדות שבבית המנוגע--אף על פי שהן מגולין, כלים שבתוכן טהורין.

יג  [י] הצרעת--הוא שם האמור בשותפות, כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה:  שהרי לובן עור האדם, קרוי צרעת; ונפילת מקצת שיער הראש או הזקן, קרוי צרעת; ושינוי עין הבגדים או הבתים, קרוי צרעת.  וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראה אותו תורה צרעת בשותפות השם--אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע.

יד  שהמספר בלשון הרע, משתנות קירות ביתו.  אם חזר בו, יטהר הבית; ואם עמד ברשעו עד שהותץ הבית--משתנין כלי העור שבביתו, שהוא יושב ושוכב עליהן.  אם חזר בו, יטהרו; ואם עמד ברשעו עד שיישרפו, משתנין הבגדים שעליו.  אם חזר בו, יטהרו; ואם עמד ברשעו עד שיישרפו--משתנה עורו ויצטרע, ויהיה מובדל ומפורסם לבדו, עד שלא יתעסק בשיחת רשעים, שהיא הליצות ולשון הרע.

טו  ועל עניין זה הוא מזהיר בתורה ואומר "הישמר בנגע הצרעת . . . זכור, את אשר עשה ה' אלוהיך למרים, בדרך" (דברים כד,ח-ט):  הרי הוא אומר התבוננו מה אירע למרים הנביאה, שדיברה באחיה שהיא גדולה ממנו בשנים, וגידלה אותו על ברכיה, וסיכנה בעצמה להצילו מן הים; והיא לא דיברה בגנותו, אלא טעת שהשוות אותו לשאר נביאים.  והוא לא היה מקפיד על כל אלו הדברים, שנאמר "והאיש משה, עניו מאוד" (במדבר יב,ג).  ואף על פי כן, מיד נענשה בצרעת.

טז  קל וחומר לבני אדם הרשעים הטיפשים, שמרבים לדבר גדולות ונפלאות; לפיכך ראוי למי שרצה לכוון אורחיו, להתרחק מישיבתן ומלדבר עימהן, כדי שלא ייתפס אדם, ברשת רשעים וסכלותם.

יז  וזה הוא דרך ישיבת הלצים הרשעים:  בתחילה מרבין בדברי הבאי, כעניין שנאמר "וקול כסיל, ברוב דברים" (קוהלת ה,ב); ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים, כעניין שנאמר "תיאלמנה, שפתי שקר:  הדוברות על צדיק, עתק" (תהילים לא,יט); ומתוך כך יהיה להן הרגל לדבר בנביאים וליתן דופי בדבריהם, כעניין שנאמר "ויהיו מלעיבים, במלאכי האלוהים, ובוזים דבריו, ומיתעתעים בנביאיו" (דברי הימים ב לו,טז); ומתוך כך באין לדבר באלוהים וכופרין בעיקר, כעניין שנאמר "ויחפאו בני ישראל, דברים אשר לא כן, על ה', אלוהיהם" (מלכים ב יז,ט).

יח  והרי הוא אומר "שתו בשמיים, פיהם; ולשונם, תיהלך בארץ" (תהילים עג,ט).  מי גרם להם לשית בשמיים פיהם, לשונם שהלכה תחילה בארץ.  זו היא שיחת הרשעים שגורמת להן ישיבת קרנות, וישיבת כנסייות של עמי הארץ, וישיבת בתי משתאות עם שותי שיכר.

יט  אבל שיחת כשרי ישראל וצדיקיהם אינה אלא בדברי תורה, ודברי חכמה; ולפיכך הקדוש ברוך הוא עוזר על ידן, ומזכה אותן בה--שנאמר "אז נדברו יראי ה', איש אל ריעהו; ויקשב ה', וישמע, וייכתב ספר זיכרון לפניו ליראי ה', ולחושבי שמו" (מלאכי ג,טז).