משנה תורה לרמב"ם  ספר טהרה הלכות טומאת צרעת
הלכות טומאת צרעת פרק יא
א טהרת מצורע, מצות עשה; ותגלחתו כשיטהר, מצות עשה. וכיצד מטהרין את המצורע: מביא מזרק של חרס חדש; וקבלה היא, שיהיה חדש. ונותן לתוכו רביעית מים חיים, הראויין לקדש אותן מי חטאת; ושיעור זה, מדברי סופרים.
ב ומביא שתי ציפורים דרור טהורות, לשם טהרת צרעת--שנאמר "ולקח למיטהר" (ויקרא יד,ד). ושוחט את הברורה שבשתיהן על המים שבכלי חרס, וממצה עד שיהיה הדם ניכר במים. וחופר וקובר הציפור השחוטה, בפניו; ודבר זה, קבלה מפי השמועה.
ג ונוטל עץ ארז--ומצותו שיהיה אורכו אמה, ועובייו כרביע כרע מכרעי המיטה; ואיזוב שאין לו שם לווי, כמו שביארנו--אין פחות מטפח; ושני תולעת, משקלו שקל--ואם טעמו, פסלו כצביעת התכלת: וכל השיעורין, הלכה. ולוקח עם שלושתן הציפור החיה; וארבעת מינין אלו, מעכבין זה את זה. ועץ ארז ואיזוב שנתקלפו, פסולין.
ד וכורך האיזוב עם הארז בלשון של זהורית, ומקיף להן ראשי אגפיים וראש הזנב של ציפור החיה; וטובל ארבעתן במים שבכלי ובדם שעליהן, ומזה שבע פעמים על אחר ידו של מצורע, ומשלח את הציפור. וכיצד משלחה: עומד בעיר וזורקה חוץ לחומה, ואינו הופך פניו לא לים ולא לעיר ולא למדבר--שנאמר "אל מחוץ לעיר--אל פני השדה" (ויקרא יד,נג); שילחה וחזרה--חוזר ומשלחה, אפילו מאה פעמים.
ה ואחר כך מגלח הכוהן את המצורע. כיצד מגלחו: מעביר תער על כל בשרו הנראה, אפילו בית השחי ובית הערווה, ושאר כל שיער הגוף--עד שייעשה כדלעת: שנאמר "את כל שיערו" (ויקרא יד,ח; ויקרא יד,ט). אם כן למה נאמר "ראשו וזקנו וגבות עיניו" (ראה ויקרא יד,ט)--לרבות כל כיוצא בהן, ולמעט שיער שבתוך החוטם לפי שאינו נראה.
ו ואחר כך מכבס בגדיו, וטובל, ויטהר מלטמא בביאה, ומלטמא משכב ומושב. וייכנס לפנים מן החומה, ומונה שבעת ימים. והוא אסור בשבעת הימים בתשמיש המיטה--שנאמר "מחוץ לאוהלו" (ויקרא יד,ח), מלמד שאסור בתשמיש המיטה; והמצורעת, מותרת בתשמיש המיטה.
ז [ב] כל שבעת הימים האלו, עדיין הוא אב הטומאה, מטמא אדם וכלים במגע, ואינו מטמא במשא: שהרי הוא אומר "והיה ביום השביעי . . . וכיבס את בגדיו" (ויקרא יד,ט), מלמד שהיה מטמא בגדים; וכשם שהיה מטמא בגדים במגע, כך מטמא אדם במגע--שכל המטמא בגדים, מטמא אדם.
ח וביום השביעי מגלחו הכוהן תגלחת שנייה, כתגלחת ראשונה; ומכבס בגדיו, וטובל, ויטהר מלטמא אחרים. והרי הוא ככל טבולי יום, ואוכל במעשר; העריב שמשו, אוכל בתרומה; הביא כפרתו, אוכל בקודשים כמו שביארנו.
ט [ג] כשהוא מגלח בשתי התגלחות, אינו מגלח אלא בתער; ואם גילח שלא בתער, או שהניח שתי שערות--לא עשה כלום. ואינו מגלחו אלא כוהן; ואם שייר שתי שערות בתגלחת ראשונה, וגילחן בשנייה--לא עלתה לו אלא תגלחת אחת בלבד, והרי היא ראשונה. וכל היום כשר לטהרת המצורע.
י [ד] תגלחות המצורע וטבילתו והזיתו, אינן מעכבות זו את זו; ושאר כל מעשיו, מעכבין. [ה] שחיטת הציפור והתגלחת וההזיה, ביום; ושאר כל מעשיו, בין ביום בין בלילה. אלו, באנשים; ושאר כל מעשיו, בין באנשים בין בנשים. אלו, בכוהנים; ושאר כל מעשיו, בין בכוהנים בין בישראל.
יא [ו] טהרת מצורע זו--נוהגת בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית; וכוהן שטימאו, מצווה לטהרו--שנאמר "לטהרו, או לטמאו" (ויקרא יג,נט). והכול כשרין לטהר את המצורע--אפילו זב, ואפילו טמא מת; ואין מצורע מטהר מצורע. ואין מטהרין שני מצורעין כאחד, שאין עושין מצוות חבילות חבילות.
יב [ז] עץ ארז ואיזוב ושני תולעת שטיהר בהן מצורע זה, מטהר בהן מצורעין אחרים. וכן הציפור המשתלחת, מותר לטהר בה מצורעין אחרים מאחר שנשתלחה; ומותרת באכילה. אבל הציפור השחוטה, אסורה בהניה; ומאימתיי תיאסר, משעת שחיטתה.
יג שחטה, ואין שם איזוב ולא עץ ארז ולא שני תולעת--הרי זו אסורה בהניה: ששחיטה שאינה ראויה, שמה שחיטה. והאוכל כזית מציפור השחוטה--עובר על עשה, ועל לא תעשה: שנאמר "וזה, אשר לא תאכלו מהם" (דברים יד,יב)--מפי השמועה למדו שזה, לרבות הציפור השחוטה; ונאמר "טהורה, תאכלו" (דברים יד,יא)--הא אחרת, לא תאכלו; ולאו הבא מכלל עשה, עשה.
יד [ח] אין לוקחין שתי הציפורים מציפורי עיר הנידחת, ולא מציפורים שהחליפן בעבודה זרה, ולא מציפורים שהרגו את הנפש. ומצוותן שיהיו שתיהן שוות במראה ובקומה ובדמים, ולקיחתן כאחת; אף על פי שאינן שוות, או שלקח אחת מהן היום ואחת למחר--כשרות.
טו לקח שתי ציפורים לשם איש, כשרות לטהר בהן אישה; לשם אישה, כשרות לטהר בהן איש; לקחן לטהר בהן בית מנוגע, כשרות לטהרת אדם; לקחן לאדם, כשרות לבית המנוגע: שנאמר "ולקח למיטהר" (ויקרא יד,ד).
טז [ט] שחט אחת מהן, ונמצאת שלא דרור--ייקח זוג לשנייה, והראשונה מותרת באכילה; שחט האחת, ונמצאת טריפה--ייקח זוג לשנייה, והראשונה מותרת בהניה. [י] נשפך הדם, מניחין את המשתלחת עד שתמות; מתה המשתלחת--יישפך הדם, וייקח שתיים אחרות.
|
