משנה תורה לרמב"ם ספר טהרה הלכות טומאת צרעת

הלכות טומאת צרעת פרק י

א  התולש סימני טומאה בין כולן בין מקצתן, או הכווה את המחיה כולה או מקצתה, או הקוצץ את הנגע כולו מבשרו או מן הבגד או מן הבית--בין קודם שיבוא לכוהן, בין בתוך הסגר בין בתוך החלט או אחר הפטר--הרי זה עובר בלא תעשה:  שנאמר "הישמר בנגע הצרעת לשמור מאוד, ולעשות:  ככול אשר יורו אתכם הכוהנים הלויים, כאשר ציוויתים--תשמרו" (דברים כד,ח), לא שיתלוש או יקוץ.

ב  אבל אינו לוקה, עד שיועילו מעשיו; ואם לא הועילו, אינו לוקה.  כיצד:  הייתה בו בהרת ובה שלוש שערות לבנות, ותלש אחת, כווה מקצת המחיה, ונשאר ממנה כעדשה--אינו לוקה, שהרי הוא טמא כשהיה.  וכן כל כיוצא בזה.  ומכין אותו, מכת מרדות.

ג  וכן המגלח את הנתק לוקה, שנאמר "ואת הנתק, לא יגלח" (ויקרא יג,לג); ואינו חייב עד שיגלח כל הנתק, בתער.  ומותר למצורע לישא במוט על כתפו שיש בה הצרעת, ולקשור הסיב על רגלו; ואם הלכו סימני טומאה, ילכו:  והוא, שלא יתכוון לכך.

ד  [ב] התולש סימני טומאה, או שכווה את המחיה, עד שלא בא אצל כוהן--הרי זה טהור; וכן אם עשה כן בימי הסגר, הרי זה טהור לאחר ימי הסגר.  ואם תלשן אחר שהוחלט בהן, הרי זה מוחלט כשהיה; ואין לו טהרה עד שתפרח הצרעת בכולו, או עד שתתמעט בהרתו מכגריס.

ה  [ג] מי שנקצצה בהרתו כולה שלא בכוונה, טהור; קצצה בכוונה--אם קצץ כל הבשר החי המקיף אותה, אפילו כחוט השערה--אין לו טהרה עולמית; קצצה בצמצום--אין לו טהרה, עד שתפרח בכולו.

ו  [ד] התולש שערה לבנה אחת, ונשרה השנייה--הרי זה טהור; היו שלוש, תלש שתיים ונשרה אחת--הרי זה בטומאתו.  הייתה בו מחיה כעדשה--כווה חצייה והלך חצייה, הרי זה טהור.  הייתה יתרה מכעדשה--כווה המותר והלך כעדשה, הרי זה טהור; כווה כעדשה והלך המותר, הרי זה טמא.

ז  [ה] מי שהייתה בהרת בעורלתו--יימול, ואף על פי שהיא מילה שלא בזמנה:  שמצות עשה דוחה את לא תעשה, בכל מקום.  ואם מל, והלך בעור העורלה סימן שהיה מוחלט בו--הרי זה חייב בקרבן מצורע.

ח  [ו] מצות עשה שיהיה המצורע המוחלט מכוסה ראש כל ימי חלוטו, ועוטה על שפם כאביל, ופורם בגדיו, ומודיע העוברים עליו שהוא טמא--שנאמר "והצרוע אשר בו הנגע . . ." (ויקרא יג,מה):  אפילו כוהן גדול שנצטרע פורע ופורם, שעשה דוחה את לא תעשה.

ט  ואסור בשאילת שלום כל ימי חלוטו כאביל--שנאמר "ועל שפם, יעטה" (ויקרא יג,מה), שיהיו שפתיו דבוקות; אבל קורא ושונה ודורש.  ואסור לספר ולכבס, כל ימי חלוטו.  ונוהג בכל הדברים האלו, אפילו בשבתות וימים טובים.

י  והרי הוא מותר ברחיצה, ובסיכה, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המיטה; וזוקף את מיטתו, כשאר העם.

יא  [ז] דין המצורע שיהיה לו מושב לבדו, חוץ לעיר--שנאמר "מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג,מו):  ודבר זה בעיירות המוקפות חומה, בארץ ישראל בלבד.

יב  [ח] המצורעת אינה פורעת, ואינה פורמת, ולא עוטה על שפם; אבל יושבת היא חוץ לעיר, ומודיעה לאחרים שהיא טמאה.  ולא המצורעים בלבד, אלא כל המטמאים את האדם חייבין להודיע לכול, שהן טמאים, כדי שיפרשו מהן--שנאמר "וטמא טמא, יקרא" (ויקרא יג,מה), הטמא מודיע שהוא טמא.  [ט] וטומטום ואנדרוגינוס פורע ופורם ועוטה על שפם, מפני שהוא ספק.

יג  [י] אחד מצורע מוסגר, ואחד מצורע מוחלט; ואין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט, אלא פריעה ופרימה ותגלחת וציפורים--שהטהור מתוך הסגר, פטור מן התגלחת ומן הציפורים; והטהור מתוך החלט, חייב בתגלחת וציפורים.  אבל טומאת שניהן, שווה לכל דבר.

יד  [יא] המצורע--אב מאבות הטומאות, מטמא אדם וכלים במגע וכלי חרס באוויר, ומטמא אדם במשא.  ומטמא משכב ומושב, אפילו תחת האבן, כזב וכזבה--שנאמר "וכיבס בגדיו וטהר" (ויקרא יג,ו; ויקרא יג,לד), מפי השמועה למדו שטהר מלטמא משכב ומושב.  ואחד המוחלט ואחד המוסגר, בכל אלו.

טו  [יב] חומרה יתרה יש במצורע--שהוא מטמא בביאתו לבית, בין בימי החלט בין בימי הסגר.  כיצד:  נכנס לבית, נטמא כל אשר בבית, בין אדם בין כלים, אף על פי שלא נגע בהן; ונעשו ראשון לטומאה:  שנאמר "מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג,מו)--מה הוא טמא, אף מושבו טמא.

טז  היה עומד תחת האילן, ועבר אדם טהור תחת האילן--נטמא.  היה הטהור עומד תחת האילן, ועבר המצורע תחתיו--לא טימאהו; ואם עמד, נטמא--שהרי נעשה לו מושב; ספק עמד, ספק לא עמד--טהור.  הכניס המצורע ראשו ורובו לבית, נטמא כל שיש בתוכו.

יז  נכנס לבית הכנסת--עושין לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים, ורחבה ארבע אמות על ארבע אמות; ונכנס ראשון, ויוצא אחרון:  כדי שיהיה מושבו לבדו; ולא יעמוד עם העם בערבוב, ויטמא אותם.