משנה תורה לרמב"ם -> ספר טהרה -> הלכות טומאת צרעת

הלכות טומאת צרעת פרק ו

א  אלו מקומות באדם שאין מיטמאין בבהרת--תוך העין, ותוך האוזן, ותוך החוטם, ותוך הפה, והקמטים שבבטן, והקמטים שבצוואר, ותחת הדד, ובית השחי, וכף הרגל, והציפורן, והראש והזקן שיש בהן שיער, והשחין והמכווה המורדין.

ב  כל אלו המקומות--אין מיטמאין בנגעים, ואין מצטרפין בנגעים, ולא הנגע פוסה לתוכן, ואין מיטמאין משום מחיה, ואין מעכבין את ההופך כולו לבן:  שנאמר "בעור בשרו" (ויקרא יג,ב; ויקרא יג,ד; ויקרא יג,יא); וכל אלו, אינן עור גלוי--אלא מהן שאינו עור, ומהן שהוא עור והוא מכוסה ואינו גלוי.  ואודם השפתיים נידון כבית הסתרים, ואינו מיטמא בנגעים.

ג  [ב] הראש והזקן שנשר כל שיערן, והשחין והמכווה שהעלו צרבת--מיטמאין בבהרת כמו שביארנו, ואינן מצטרפין זה עם זה, ואין נגע עור הבשר פוסה לתוכן, ואין מיטמאין משום מחיה; אבל מעכבין את ההופך כולו לבן.

ד  [ג] בהרת הסמוכה לראש או לעין ולאוזן וכיוצא בהן, או לשחין או למכווה--טהורה:  שנאמר "וראה הכוהן את הנגע בעור הבשר" (ויקרא יג,ג)--שיהיה כל שחוצה לנגע בעור הבשר, וראוי לפסיון.

ה  [ד] אלו בהרות טהורות:  גוי שהייתה בו בהרת, ונתגייר, הייתה בעובר, ונולד, בקמט, ונגלה, בראש ובזקן כשהיה בהן שיער, ונקרחו ונשר כל השיער ונתגלתה הבהרת, הייתה בשחין ובמכווה כשהן מורדין, והעלו צרבת--הרי כל אלו טהורות.

ו  וכן אם הייתה הבהרת בראש או בזקן קודם שיעלו שיער מעולם, והעלו שיער והלך השיער, או שהייתה הבהרת בעור, ונעשה מקומה שחין או מכווה וחיו והרי הן כעור הבשר--אף על פי שתחילתה וסופה טמא--הואיל והייתה טהורה בינתיים, הרי זו טהורה.

ז  נשתנו מראיהן--בין שהעזו בין שכהו, ייראו כתחילה.  כיצד:  גוי שהייתה בו בהרת כקרום ביצה, ולאחר שנתגייר נעשת כשלג, או שהייתה כשלג, ולאחר שנתגייר נעשת כקרום ביצה--תיראה כתחילה.  וכן בקטן שנולד, ובקמט שנגלה, ובראש ובזקן שנקרחו, ובשחין ובמכווה שחיו--אם נשתנו מראי אותן הבהרות, ייראו כתחילה; ואם לא נשתנו, הרי הן טהורות.

ח  [ה] כל ספק נגעים, חוץ משני הספקות שמנינו כבר--טהור, עד שלא נזקק לטומאה; אבל משנזקק לטומאה, ספקו טמא.  כיצד:  שניים שבאו אצל כוהן, ובזה בהרת כגריס ובזה כסלע, והסגירן, ובסוף השבוע והרי בזה כסלע ובזה כסלע, ואין ידוע באיזה מהן פסתה--בין בשני אנשים, בין באיש אחד--הרי זה טהור:  שאף על פי שוודאי פסה הנגע בזה--הואיל ואינו יודע איזו היא הבהרת שפסתה--הרי זה טהור, עד שיידע באיזה נגע טימאו.

ט  [ו] משנזקק לטומאה, ספקו טמא.  כיצד:  שניים שבאו אצל כוהן, בזה בהרת כגריס ובזה כסלע, והסגירן, ובסוף השבוע והרי בזה כסלע ועוד ובזה כסלע ועוד--שניהן טמאין; חזרו שניהן להיות כסלע, שהרי הלך הפסיון מאחד מהן--הואיל ואינו יודע איזה הוא--שניהן בטומאתן, עד שיחזרו שניהן להיות כגריס.  וזה הוא שאמרו משנזקק לטומאה, ספקו טמא.

י  וכן מי שהייתה בו בהרת, ובה שיער לבן שקדם את הבהרת, ושיער לבן שהפכתו הבהרת, ואינו יודע זה שקדם מזה שנהפך--אם מתוך הסגר נסתפק לו, הרי זה טהור.  ואם אחר החלט, הרי זה טמא:  אף על פי שהלך שיער אחד מהן, ואינו יודע איזה הלך--אם השיער שהיה סימן טומאה, או השיער האחר.

יא  [ז] מי שבא אצל כוהן, וראהו שהוא צריך הסגר או שהוא פטור, ועד שלא הסגירו או עד שלא פטרו, נולדו לו סימני טומאה--הרי זה יחליט; וכן אם ראהו שיש בו סימני טומאה, וקודם שיחליטו ויאמר לו טמא אתה, הלכו להן סימני טומאה--אם היה בתחילה או בסוף שבוע ראשון, יסגיר; ואם היה בסוף שבוע שני או לאחר הפטר, יפטור אותו.



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | הפעלות ממוחשבות
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © (ראה תנאי שימוש | מדיניות פרטיות | הצהרת נגישות)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך