משנה תורה לרמב"ם ספר טהרה הלכות טומאת צרעת

הלכות טומאת צרעת פרק ו

א  אלו מקומות באדם שאין מיטמאין בבהרת--תוך העין, ותוך האוזן, ותוך החוטם, ותוך הפה, והקמטים שבבטן, והקמטים שבצוואר, ותחת הדד, ובית השחי, וכף הרגל, והציפורן, והראש והזקן שיש בהן שיער, והשחין והמכווה המורדין.

ב  כל אלו המקומות--אין מיטמאין בנגעים, ואין מצטרפין בנגעים, ולא הנגע פוסה לתוכן, ואין מיטמאין משום מחיה, ואין מעכבין את ההופך כולו לבן:  שנאמר "בעור בשרו" (ויקרא יג,ב; ויקרא יג,ד; ויקרא יג,יא); וכל אלו, אינן עור גלוי--אלא מהן שאינו עור, ומהן שהוא עור והוא מכוסה ואינו גלוי.  ואודם השפתיים נידון כבית הסתרים, ואינו מיטמא בנגעים.

ג  [ב] הראש והזקן שנשר כל שיערן, והשחין והמכווה שהעלו צרבת--מיטמאין בבהרת כמו שביארנו, ואינן מצטרפין זה עם זה, ואין נגע עור הבשר פוסה לתוכן, ואין מיטמאין משום מחיה; אבל מעכבין את ההופך כולו לבן.

ד  [ג] בהרת הסמוכה לראש או לעין ולאוזן וכיוצא בהן, או לשחין או למכווה--טהורה:  שנאמר "וראה הכוהן את הנגע בעור הבשר" (ויקרא יג,ג)--שיהיה כל שחוצה לנגע בעור הבשר, וראוי לפסיון.

ה  [ד] אלו בהרות טהורות:  גוי שהייתה בו בהרת, ונתגייר, הייתה בעובר, ונולד, בקמט, ונגלה, בראש ובזקן כשהיה בהן שיער, ונקרחו ונשר כל השיער ונתגלתה הבהרת, הייתה בשחין ובמכווה כשהן מורדין, והעלו צרבת--הרי כל אלו טהורות.

ו  וכן אם הייתה הבהרת בראש או בזקן קודם שיעלו שיער מעולם, והעלו שיער והלך השיער, או שהייתה הבהרת בעור, ונעשה מקומה שחין או מכווה וחיו והרי הן כעור הבשר--אף על פי שתחילתה וסופה טמא--הואיל והייתה טהורה בינתיים, הרי זו טהורה.

ז  נשתנו מראיהן--בין שהעזו בין שכהו, ייראו כתחילה.  כיצד:  גוי שהייתה בו בהרת כקרום ביצה, ולאחר שנתגייר נעשת כשלג, או שהייתה כשלג, ולאחר שנתגייר נעשת כקרום ביצה--תיראה כתחילה.  וכן בקטן שנולד, ובקמט שנגלה, ובראש ובזקן שנקרחו, ובשחין ובמכווה שחיו--אם נשתנו מראי אותן הבהרות, ייראו כתחילה; ואם לא נשתנו, הרי הן טהורות.

ח  [ה] כל ספק נגעים, חוץ משני הספקות שמנינו כבר--טהור, עד שלא נזקק לטומאה; אבל משנזקק לטומאה, ספקו טמא.  כיצד:  שניים שבאו אצל כוהן, ובזה בהרת כגריס ובזה כסלע, והסגירן, ובסוף השבוע והרי בזה כסלע ובזה כסלע, ואין ידוע באיזה מהן פסתה--בין בשני אנשים, בין באיש אחד--הרי זה טהור:  שאף על פי שוודאי פסה הנגע בזה--הואיל ואינו יודע איזו היא הבהרת שפסתה--הרי זה טהור, עד שיידע באיזה נגע טימאו.

ט  [ו] משנזקק לטומאה, ספקו טמא.  כיצד:  שניים שבאו אצל כוהן, בזה בהרת כגריס ובזה כסלע, והסגירן, ובסוף השבוע והרי בזה כסלע ועוד ובזה כסלע ועוד--שניהן טמאין; חזרו שניהן להיות כסלע, שהרי הלך הפסיון מאחד מהן--הואיל ואינו יודע איזה הוא--שניהן בטומאתן, עד שיחזרו שניהן להיות כגריס.  וזה הוא שאמרו משנזקק לטומאה, ספקו טמא.

י  וכן מי שהייתה בו בהרת, ובה שיער לבן שקדם את הבהרת, ושיער לבן שהפכתו הבהרת, ואינו יודע זה שקדם מזה שנהפך--אם מתוך הסגר נסתפק לו, הרי זה טהור.  ואם אחר החלט, הרי זה טמא:  אף על פי שהלך שיער אחד מהן, ואינו יודע איזה הלך--אם השיער שהיה סימן טומאה, או השיער האחר.

יא  [ז] מי שבא אצל כוהן, וראהו שהוא צריך הסגר או שהוא פטור, ועד שלא הסגירו או עד שלא פטרו, נולדו לו סימני טומאה--הרי זה יחליט; וכן אם ראהו שיש בו סימני טומאה, וקודם שיחליטו ויאמר לו טמא אתה, הלכו להן סימני טומאה--אם היה בתחילה או בסוף שבוע ראשון, יסגיר; ואם היה בסוף שבוע שני או לאחר הפטר, יפטור אותו.